תוכן

ב) ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ וכו'. ארז"ל, כי כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. וגם יש לכל א' וא', חלק בג"ע וחלק בגהינם. ואמר זכה אדם נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע, לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגהינם. תינח כשיש צדיקים ויש רשעים, אבל אם יהיו כולם צדיקים, האיך יתקיים הדבר הזה. לכך למדנו הכתוב ועמך, אעפ"י שיהיו כולם צדיקים, לעולם ירשו ארץ. פירוש, שלעולם ימצא שיירשו ארץ, שאפשר שצדיק א' יירש חלק חבירו, והוא כך, שהצדיקים אינם שוים בשלימות, יש צדיק גמור ויש צדיק שאינו גמור, זה עובד מאהבה וזה מיראה. אעפ"י שכולם נקראים צדיקים, הגדול מחבירו בענוה ויראת חטא, ועובד את השם מאהבה, הוא נוטל חלק שנשאר לאותו צדיק שאינו גדול כמוהו. וזהו מ"ש ז"ל, עשן בחופה למה, אלא מלמד שכל א' נכוה מחופתו של חבירו. פירוש, שהצדיק שיראה חבירו במעלה גדולה, ופניו מאירים יותר, הוא מתבייש ונכלם. וזהו נכוה מחופת חבירו. הרי לך שקראו צדיק כמוהו, ועכ"ז להיות חבירו גדול ממנו, יש לו יותר מעלה וזוהר פנים, ממה שזכה לחלקו וחלק חבירו הקטן ממנו.