ומשה
היה רועה את צאן יתרו
(שנת
תרע"ט)
לענ"ד
בפסוק (שמות
ג, א)
'ומשה היה רועה את צאן יתרו' וגו'. איתא בזהר (נח אות קפ) שהעובד
צריך לתפוס במדתו של משה, כשאמר לו ה' 'ואעשה אותך לגוי גדול', אז תיכף מסר נפשו בסוד 'מחני נא מספרך אשר כתבת' (שמות
לב, לב),
כי נח לא היה במדרגה זו, וכשנאמר לו (בראשית ו, יח) 'והקימותי את בריתי
אתך' לא בקש על בני דורו והיה מסתפק בשלו, ולכן בחר ה' במשה ודבר עמו פנים בפנים.
ואתפשטותא דמשה בכל דרא (תיקוני זוהר קיב, א), ע"כ אפילו כשאדם מוצא טעם בעבודתו,
לא יסתפק חלילה בשלו, כי אין זה כבוד שמים, ועובד ה' צריך להרבות הכבוד,
וצריך תמיד להתחזק ולהמשיך קדושה מלמעלה על כנסת ישראל בסוד 'ומלאה הארץ דעה' (ישעיה
יא, ט),
כי זה רצונו וזה כבודו, וכשאינו עומד בזה, ע"כ (-על כרחך)
אינו מהעבדים הנאמנים לאדונו. וזה שהיה רועה צאן יתרו, דהיינו ז"ת שנקראים
צאן אדם,
אבל המה היו צאן יתרו שיתר פרשה אחת בתורה,
דהיינו "ואתה" ״תחזה״ "וזאת" עצם מעצמי שזה היתרון מתוך החושך,
והבן.
[המשך המאמר קשה להבנה]