תוכן

בשלח תשל"ז
ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב וגו' פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה (יג,יז)
ענין קרוב נקרא - קרוב להשכל, ורחוק - רחוק מהשכל. כי השכל מחייב שיותר טוב היה אם הדרך לבוא לארץ ישראל, היינו להכנס בעבודת ה', היה הקב"ה צריך לעשות שכל אחד שמתחיל בעבודת ה' יהיה הבירור של מר ומתוק, ע"ד שמבואר בהקדמה לספר פנים מסבירות (אות טז(. ולאחר החטא דעץ הדעת, נעשה הבירור בטוב ורע, היינו, שיכול להיות שהדבר הוא מתוק ומ"מ הוא לרע לו, וכן להפך, יכול להיות שטועם טעם מר ומכל מקום הוא לטובתו. לכן, לפי ראות עיני האדם, היה צריך להיות מגולה טעם מתוק בתורה ומצוות, ובדברים גשמיים לא היה צריך להיות כ"כ תענוג, והיות שהאדם משתוקק לתענוג מצד טבעו הנמשך ממטרת הבריאה, אז אם היה מגולה התענוג, כל אחד היה מואס בגשמיות והיה נותן את כל מרצו בתורה ומצוות, משא"כ כשבגשמיות מגולים התענוגים ובתורה ומצוות יש הסתרה, למשל, כשהאדם לובש ציצית אינו מרגיש בזה שום טעם, משא"כ כשלובש בגד חדש הוא כן מרגיש טעם, לכן קשה לקיים את התורה ומצוות. וזה נקרא "דרך רחוקה". משא"כ אם היה מגולה התענוג של תורה ומצוות, היה נקרא זה: "דרך קרובה".
ולא נחם וגו' בראתם מלחמה ושבו מצרימה. כי כשיראו מלחמה, אז יגידו: הלא כל מה שאני עוסק בתורה מצוות הוא בכדי שיהיה לי תענוג, ולמה ללכת למלחמה שיהיה לי יותר תענוג - אני מסתפק בזה התענוג הגשמי. משא"כ כשמוליך אותם בדרך רחוקה, היינו, שהבירור של תורה מצוות הוא בבחי' טוב ורע, שענינו הוא, שכל המטרה של העבודה הוא רק להשפיע ולא לקבל, הגם שזו דרך רחוקה, שעבודה זו היא רחוקה להשכל, אבל אם הוא רוצה ללכת בדרך השפעה - אז אין לו מקום לחזור, כי מי שמתחיל בעבודה, הוא יודע שרק על דרך זו יכולים להגיע להמטרה.
אבל באמת צל"ה, אם בתורה ומצוות יהיה מגולה התענוג, איזה עבודה שייך שםנו? אלא, זה ברור שצריך להיות לשם שמיםנז. והיות שיהיה קשה לכוון לשם שמים, אז יגיד שהוא חוזר לגשמיות, לכל הפחות שם הוא יכול לקבל תענוג, אע"פ שהוא קטן, אבל ברוחניות אם לא יכול לכוון לא נותנים לו שום דבר. משא"כ כשמתחיל בעבודה עמ"נ להשפיע, אז תיכף מרגיל את עצמו בדרך השפעה, א"כ המלחמות אצלו זה לא דבר חדש, אלא תיכף מתחיל (א"ע( ללחום, א"כ זה יותר יצליח שלא יחזור לגשמיות, היינו למצרים.