תוכן

ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק (כה,ה) רבי יהודה אומר זו גבורה, רבי נחמיה אומר זו ברכה (מדרש לקח טוב). ויש להבין: א) איך אפשר לומר שאחד מוסר לשני בחי' גבורה, הלא אין זה דבר הניתן מיד ליד. ב) מהי המחלוקת שזה אומר דוקא גבורה וזה אומר ברכה, במאי נחלקו. ובטח אלו ואלו דברי אלקים חיים.
ויש לומר ששניהם לדבר אחד נתכונו. דהיינו, שמסר לו שילך בדרך הגבורה, כמ"ש: וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. היינו, ע"י מדת הגבורה שאברהם נתן לו הדרך ללכת בה, "את כל אשר לו", היינו שמסר לו את הדרך אשר היה מוטל עליו להשלימה, *( ועי"ז זכה לבחינת ברכה, דהיינו "ויברכהו ה'". היינו, על ידי התגברות בתורה ועבודה זכה לתשובה מאהבה, שזדונות נעשו כזכויות, נמצא שעבודתו עשתה פרי מאה אחוז. כמ"ש: וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'.
ולפי זה נבין מאמר חז"ל (שבת פט:): א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מאי דכתיב, כי אתה אבינו כי אברהם לא יְדָעָנוּ וישראל לא יַכִּירָנוּ, אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך. לעתיד לבוא יאמר לו הקב"ה לאברהם, בניך חטאו לי. אמר לפניו, רבש"ע, ימחו על קדושת שמך. אמר, אימר ליה ליעקב, דהוה ליה צער גידול בנים, אפשר דבעי רחמי עלייהו. אמר ליה, בניך חטאו. אמר לפניו, רבש"ע, ימחו על קדושת שמך. אמר, לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה. אמר לו ליצחק, בניך חטאו לי. אמר לפניו, רבש"ע, בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם: בני בכורי, עכשיו - בני ולא בניך?! ועוד, כמה חטאו, כמה שנותיו של אדם, שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו, פשו להו חמשין. דל כ"ה דלילותא, פשו להו כ"ה. דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא, פשו להו תרתי סרי ופלגא. אם אתה סובל את כולם, מוטב. ואם לאו, פלגא עלי ופלגא עליך. ואם תמצי לומר כולם עלי, הא קריבית נפשי קמך. פתחו ואמרו: כי אתה אבינו וגו'.
שענין "ימחו", היינו העבירות. א"כ לא יהיה מאה אחוז, כי נשאר עוד זמן של עבירות. אבל ע"י מידת הגבורה יהיה לו כח להמשיך את הכח הזה לישראל, שהזדונות יהיו לזכויותכא.
היוצא מזה, שכל הברכות באות ע"י התגברות בתורה, אי לזאת, אם נתחזק ונתמוך בלומדי התורה שיוכלו להמשיך את כח הגבורה, אזי יהיו לנו ברכות במאה אחוז, ונזכה להמשיך ברכות על כלל ישראל. אמן.
א"כ אנו רואים, שכל מה שיצחק קבל עליו הוא רק על בחי' תורה, אבל על בחינת התפילה לא, כמ"ש: תרתי סרי ופלגא 'דצלויי' ומיכל ודבית הכסא. וזה הכלל, אם לא יהיו לומדי תורה, אזי לא יהיה אפילו מי שיתפלל. כמשל מהמלך שהוריד מכל בני המלוכה מדרגה אחת, עד שלא נשאר עבור החייל הפשוט שום דרגה. לכן, אם אנו רוצים שיהיו בעלי־בתים ובנינו שיתפללו, מוטל עלינו להחזיק את לומדי התורה.
מובא בספרים הקדושים, שענין 'ברא מזכה אבא' היינו, מה שהאבא לא היה יכול להשלים, הברא מזכה אותו במה שמשלים בעצמו את חלק אביו, ונמצא בזה הוא משלימו לאביו. ולכן לא היו לאברהם בנים, כי שניהם [אברהם ושרה] היו שלמים. וע"י הוספת הה' לאברהם, כבר מצא מקום חסרון שעליו היה כבר מקום להתפלל על בנים. וכמו כן יצחק לא מצא מקום חסרון על זה, ועל ידי התפילה המציא לו הקב"ה מקום חסרון שעל זה היה יכול להתפלל. וכמו כן רחל הצדקת היתה יפת תואר ויפת מראה, שלא היה לה מקום חסרון, וע"ז אמרה רחל: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי", כי מי שאין לו בנים נקרא בחי' מת, זאת אומרת שכבר אין לו מקום חסרון על מה שיצטרך להמשיך חיים חדשים. לכן מסר לו בחי' הגבורה, אשר ע"י התגברות תמיד בתורה ומצוות הוא ימשיך את השלמות הגמור.
כי דרך בן אדם, שמתקן את מעשיו ע"י תשובה. ויש תשובה מאהבה, ויש תשובה מיראה. ויש צדיקים כוללים, שאפילו שמצד פרטיותו כבר זכה לתשובה מאהבה, אבל לטובת הכלל לא תיקן את התשובה מאהבה. וזו היתה מידתו של יצחק, כמו שכתוב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים". היינו, מאה אחוז. ובזה נבין מאמר חז"ל הנ"ל: "א"ר שמואל בר נחמני, מאי דכתיב כי אתה אבינו" וכו'. שיצחק תיקן את התשובה מאהבה לכלל.