תוכן

וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצהו מן הבור (מא,יד) בזהר: ר"ש אמר, עד לא אירע ליוסף ההוא עובדא, לא אקרי צדיק, כיון דנטר ההוא ברית קיימא, אקרי צדיק וכו'. ומאי דהוה בבור בקדמיתא, אסתלק בהדיה, וכתיב ויריצֻהו מן הבור, אסתלק מן דא, ואתעטר בבאר מים חיים. ומפרש בהסולם: [ר' שמעון אמר, מטרם שקרה ליוסף אותו מעשה, לא נקרא צדיק. כיון ששמר ברית קודש, שלא נכשל באשת פוטיפר, נקרא צדיק וכו', ומה שהיה בתחילה נתון בבור שהוא קליפה, נתעלה עמו]. פירוש, שלא יקשה, כיון שזכה על ידי מעשה זו להקרא צדיק, א"כ למה שמוהו בבור בבית האסורים. וע"ז משיב, מה שהיה מתחילה בבור, הרי נתעלה למלכות משום זה. וכתוב, ויריצוהו מן הבור, שנסתלק מזו, מן הקליפה, ונתעטר בבאר מים חיים, שהיא השכינה (אות לה).
ויל"ה, למה כדי לעלות לקדושה היה צריך להיות מקודם בבית האסורים, שנק' קליפה. הלא תיכף שנקרא צדיק ע"י אותו מעשה היה צריך מיד להכנס להקדושה.
והנה אנו רואים שיוסף היה שתי פעמים בבור: א) על ידי אחיו, כמ"ש "וישליכו אותו הבורה". ב) על ידי שר הטבחים, כמ"ש "ויריצהו מן הבור".
על דרך המוסר י"ל: שבור - היינו בית הסוהר, שזה מה שהאדם נמצא תחת שליטת היצר, שהוא אסור אצלו ואין לאדם שום יכולת לצאת מרשותו.
הנה יוסף, ע"י שקיים מצות כבוד אב, ע"י הארת המצוה ראה שהוא נמצא בבית הסוהר. כי בזמן החושך לא רואים את האמת. אבל אז היה רק ע"י אחיו, שהם ישראלים. היינו, שרואה שהוא הולך בדרך ה', רק שהסיבה שמחייבת אותו להעבודה הוא ע"י הסביבה מה שהוא נמצא בסביבה ישראלית, נמצא, שהוא בבית האסורים של הסביבה, היינו שמוכרח לעסוק בתו"מ מצד הסביבה.
ובזמן שהאדם זוכה לאור יותר גדול, אז הוא רואה את האמת, ורואה שאין הוא נמצא בבית-הסהר של ישראל, אלא שהוא נמצא ברשות הקליפה ממש. וזהו שזכה ע"י המעשה, שזכה להקרא בשם צדיק, אז הוא ראה שפוטיפר נתן אותו לבית-הסוהר, וראה שהיא קליפה ממש - אז יש מקום לתפילה שה' יתיר אותו מבית האסורים. כי עד כמה שהאדם רואה שנצרך לה' שיעזור - לא למותרות רק להכרחיות - אז התפילה היא יותר אמיתית, לכן היא מקובלת למעלה, וה' מוציא את האדם מבית האסורים וזוכה להיות בין מקבלי פני השכינה.
וז"פ הזהר: ומאי דהוה בבור בקדמיתא, אסתלק בבאר מים חיים. וכמו שמפרש בהסולם: "ויריצוהו מן הבור", שנסתלק מן הקליפה, ונתעטר בבאר מים חיים, שהיא השכינה.