תוכן

נח תשל"ח

א) וירח ה' וגו' לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי (ח,כא)
ויש להבין, איך שייך לומר שרק אחר המבול ראה ה' כי יצר לב האדם רע, מה שלא היה יודע מקודם לזה. ח"ו לומר כך.
וי"ל ע"ד העבודה, שיש שני סוגי אנשים: יש אנשים ששייכים לבחי' כלל העולם, שהם בחינת "כל העולם אומרים לך צדיק אתה". ויש בחינת "היה בעיניך כרשע".
כי בכדי שהאדם יגיע למטרתו הסופית, מוכרח האדם ללכת בדרך האמת, שהיא בחי' לשמה. היינו, שכל כוונת העסק בתו"מ הוא בכדי להגיע ללשמה, אלא שמתחילים בשלא לשמה, היינו, שחושבים שאין יותר בעבדות ה' רק לקיים בבחי' המעשה, ומבחי' זו יכולים לעסוק בתו"מ, אבל לעבוד בכדי להגיע למטרה שבשבילה נתנו תו"מ, שהוא בבחינת "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" - לא חושבים על זה, וכל הצטינותם היא בבחי' הכמות, היינו, שמחמירים יותר, ביותר חומרות ויותר סיָגים וכדומה. ובזה נבין משרז"ל: "כפלח הרימון רַקָּתֵךְ - אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון". ויל"ה, א"כ מדוע נק' ריקנים. אלא, שהם ריקים מתוכן, היינו, חסר להם הסיבה האמיתית שבשבילה מקיימים את המצוות. כי על הכוונה לא משימים לב.
נמצא, שאחרי המבול, שהאדם ראה כי מי שאינו הולך בדרך האמת הוא מת במי המבול, הנקרא "מים הזדונים", היינו בחינת "מי ה' אשר אשמע בקולו" שזה שאלת פרעה, ושאלת הרשע "מה העבודה הזאת לכם" - אז רואים שיש יצה"ר. משא"כ מטרם שרואים שע"י המבול יכולים למות, לא רואים שום רע. נמצא, מה שאומרים שהקב"ה אומר כי יצר לב האדם רע וגו', הכוונה היא על האדם, שעכשיו הוא רואה שהקב"ה מסתכל עליו. נמצא, שאצל אנשים שרוצים ללכת ע"ד האמת, אין זה נקרא "להכות כל חי", אלא זה נקרא שמראים לאדם האמת. אזי האדם משיג שזה לא נקרא קללה, אלא להפך.