תוכן

וישלח תשמ"ב

א) וירא כי לא יכול לו, מה עביד, ויגע בכף ירכו דאתחכם לקבלי' אמר כיון דאתברו סמכין דאורייתא, מיד אורייתא לא אתתקף וכדין יתקיים מה דאמר אבוהון הקול קול יעקב והידים ידי עשיו ולא הכירו.
כי תמכין דאורייתא נקרא שהם סומכים את התורה, שע"י יכול הת"ח ללמוד, כי בלי פרנסה לא יכולים ללמוד.
כי פרנסה נקרא ממה שהגוף מתפרנס. כי הגוף צריך שיפרנסו אותו, שע"י הפרנסה יש להגוף קיום. כי פרנסה נקרא ממה שהגוף נהנה. כי כפי שיעור הנאה שיש לו להאדם, בשיעור זה הוא רוצה בקיומו. ויש אנשים שהפרנסה שלהם מכסף, היינו אם נותנים להם כסף, מזה הן כל הנאות שלהם, היינו שמוותר על תאוה וכבוד, ורוצה רק כסף. וכל כמה שהכסף מתרבה אצלו, בשיעור הזה הוא יכול לעבוד ונהנה מהחיים.
ובכן תן כבוד לעמך. וכי אפשר לשאול מה' שיתן כבוד. הלא אחז"ל, מאוד מאד הוי שפל רוח.
והענין, הלא ידוע שהאדם הוא עולם קטן שכלול מע' אומות. שפירושו הוא שיש לכל אומה ואומה תאוה משלה, שהן כנגד ז' מדות, וכל אחת כלולה מע"ס, הרי הם ע'. דהיינו שהאדם כלול מע' רצונות של הע' אומות, שהוא חושק לאלו הרצונות מה שהם רוצים, דהיינו תאות כסף וכבוד וכו'. ואלו התשוקות מה שהם רוצים זהו מכובד אצל האדם. עד שבעלי המוסר אמרו שצריכים למאס התאות האלו.
מה שא"כ בחינת עמך, מה שעם ישראל צריכים להשתוקק לעשות נ"ר ליוצרו, זהו לא מכובד, אלא להיפך. כי בזמן שהאדם עושה איזה מעשה, והוא לא רואה שיהי' מזה שום טוב לתועלת עצמו, אלא שצריך לעשות זה רק מטעם להשפיע, אז האדם מרגיש את עצמו בבחינת מצב השיפלות, שאין לו שום חיות מעבודה, כי אינו רואה שום תועלת לעצמו.
לכן מתפללים לה' ובכן תן כבוד לעמך, שיהי' לנו מצב של השפעה מכובד, ולא בביזיון, שזה נקרא כבוד השכינה, לאקמא שכינתא מעפרא. שפירושו, בזמן שצריכים לעשות מעשים לשם ה' בעמ"נ להשפיע, יש טעם בעבודה זו בחינת עפר. לכן מתפללין שעם ישראל יהי' מכובד, והע' אומות יהי' רק עבדים שישמשו לעם ישראל.
היינו שמה שהוא עוסק בצרכי גשמיות, שהם הרצונות של הע' אומות, יהי' רק בתור לשמש עי"ז לבחינת ישראל שבאדם.