תוכן

תשמ"ד-מה מאמר כה
וירא אליו ה' באלוני ממרא. ופרש"י, הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה עליו בחלקו, ובזהר (וירא דף ו' אות יז ובהסולם) וירא אליו ה' באלוני ממרא, וכו', שואל למה באלוני ממרא ולא במקום אחר, ומשיב, אלא משום שממרא נתן לו עצה על ברית מילה שלו, כי בשעה שאמר הקב"ה לאברהם שימול את עצמו, הלך אברהם להועץ עם חבריו, אמר לו ענר, אתה כבר יותר מתשעים שנה, ואתה תצער את עצמך.
אמר לו ממרא, זכור את היום שהשליכו הכשדים אותך בכבשן האש, ואותו הרעב שעבר על העולם, שכתוב ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה. ואת אלו המלכים שרדפו אנשיך אחריהם והכית אותם, והקב"ה הצילך מכולם, ואיש לא יכול לעשות לך רעה. קום עשה מצות רבונך, אמר לו הקב"ה לממרא, ממרא אתה נתת לו עצה על המילה, חייך, איני מתגלה עליו אלא בהיכל שלך.
קושית העולם ידוע, איך אפשר לומר אם הקב"ה אמר לו שימול א"ע, אז הלך לשאול בעצת החברים אם כדאי לשמוע בקול ה' היתכן לומר כך.
ויש לפרש על דרך העבודה, כי כשאמר לו הקב"ה שימול א"ע, אז הלך להועץ עם חבריו היינו עם הגוף שלו, היות שהגוף הוא צריך לעשות את הפעולה, לכן שאל את הגוף שלו אם הוא מסכים או דעתו הוא שלא צריך לקיים את צוי ה', כי בהגוף שם נמצאים החברים של האדם, היינו שהם הרצונות שהם ביחד בחיבור הגוף, אותם הוא מוכרח לשאול כיון שהם צריכים לקיים את הצוי זו מה שקבל מה'. ואז כשידע דעתם אז הוא יכול לדעת מה לעשות.
כי יש לדעת שיש בגוף ג' נפשות. כמ"ש בזהר וירא (דף צג ובהסולם אות שטו) וז"ל, אמר רבי יהודה שלש הנהגות יש באדם: הנהגת השכל והחכמה, וזו היא כח הנשמה הקדושה, והנהגת התאוה, שהיא מתאוה בכל תאות רעות, וזהו כח התאוה. והנהגה המנהגת לבני אדם ומחזקת הגוף, והיא נקראת נפש הגוף.
ואלו הג' הנהגות, נקראות חבריו של אברהם, זאת אומרת שהוא כולל אותם. ואברהם הלך לשאול אותם מה דעתם, ורצה לראות את הדעת של כל אחד ואחד מחבריו.
וענר אמר לו, הלא אתה כבר יותר מתשעים שנה, ואתה תצער את עצמך. הנה ענר גמטריא ש"ך המרמזת על ש"ך ניצוצין, שיש שם גם כן התערובות של מלכות הנקראת לב האבן, שהוא הרצון לקבל עמ"נ לקבל. שענינו אהבה עצמית, לכן אמר לו הלא אתה כבר יותר מתשעים שנה, ואתה תצער את עצמך, כי לב האבן שהיא בחינת נפש המתאוה, אמר לו אתה צריך להשתדל תמיד איך לקבל הנאה ותענוג, ולא שאתה תצער את עצמך, אם כן הוא אמר לו שלא כדאי לשמוע את צוי ה'.
וממרא אמר לו, זכור היום שהשליכו הכשדים אותך בכבשן האש, וכו'. היינו שאמר לו הלא אתה רואה שהקב"ה מתנהג עמך למעלה מהדעת, כי הדעת נותן את מי שמשליכין לתוך כבשן האש הוא נשרף. אלא שזה שאתה נצלת הוא למעלה ממה שהדעת מחייב. לכן גם אתה הדבק במדותיו, ותלך גם אתה למעלה מהדעת, היינו אף על פי מצד הדעת הצדק עם ענר, אבל לך אתה למעלה מהדעת.
ואשכול, הוא נפש הגוף, כנ"ל, הוא מחזקת הגוף, והוא מלשון אשקול, שהוא צריך לשקול עם מי כדאי להתחבר, עם הנפש המתאוה שהוא בחינת ענר, או עם בחינת ממרא, שהוא נפש השכל והחכמה, וזו היא כח הנשמה הקדושה, כנ"ל בדברי הזהר.
וממרא הוא מלשון כי הוא הומרה את פיו של ענר, ואמר לו שילך למעלה מהדעת. וזהו וירא אליו ה' באלוני ממרא, שדוקא במקום שהולכים למעלה מהדעת, שאין שום שכל שם, ואז דוקא במקום הזה מתגלה ה' וזוכים לדעת דקדושה, ולכן נקרא ממרא שהוא בחינת למעלה מהדעת בשם נפש השכל והחכמה, משום שדוקא במקום שהולכים למעלה מהדעת מתגלה השכל והחכמה.
נמצא לפי"ז שהפירוש יהיה, מה שהזהר אומר שאברהם הלך להיעץ עם חבריו הוא גופו עצמו של אברהם שהגוף צריך לקיים את המצוה, לכן שאל את הגוף מה דעתו בכדי לדעת מה עליו לעשות, היינו אם הוא צריך ללכת בכפיה עמו, או שהם מסכימים למה שהקב"ה אמר לו, ומה שאומר שהלך להתיעץ עם חבריו, הכוונה על ג' נפשות שישנם בגוף שלו, שהם החברים שלו, שהוא נמצא עמהם ביחד תמיד.
במדרש רבה (סוף פרשת לך לך ובתחילת פרשת וירא) כתוב שם וז"ל, אמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי, תאמר משמלתי אינן באים אצלי, אמר לו הקב"ה עד שלא מלת, היו בני אדם ערלים באים, עכשיו אני ובני פמליא שלי נגלים עליך.
ויש להבין הלא, לא קבל תשובה על השאלה שלו, הוא שאל, מדוע אין עכשיו באים עוברים ושבים, ומה היה התשובה, לא כתוב שום תשובה, למה הם לא באים. אלא שקבל תשובה ממין אחר, היינו שמקודם היו ערלים, ועכשיו הקב"ה בא אליו, הלא אין זה ממין הטענה.
ויש לפרש זה ע"ד העבודה, הוא שאל מטרם שנימול, היה סדר עבודה שלו, שתמיד היה בא אליו, בחינת עוברים ושבים באים אליו, היינו שהיה לו מחשבות של עוברים, ואח"כ היה לו בחינת שבים, שפירושו, שמטרם שנימול, היה לו מקום עבודה, שהיה לו מחשבות של בעלי עבירה, ואח"כ היה לו מקום לבחינת שבים, היינו לעשות תשובה, אז הוא יודע שהוא בעל עבודה, משא"כ עכשיו אין לו מקום לעוברים ושבים. והיה משתוקק לבחינת עבודה, אז אמר לו הקב"ה לא כדאי שתצער את עצמך על דבר זה כי סוף כל סוף, העבודה שלך על עבודת בני אדם שהם ערלים, היינו העבודה שלך לא היה על בחינת השפעה טהורה, כיון שעוד לא זכית, להעברת הערלה, הנקרא הרצון לקבל, משא"כ עכשיו אתה לא צריך להצטער על מה שאין לך העבודה דאז כיון שסוף כל סוף היתה אז עבודת של בני אדם, שזהו עבודה יפה, אבל מ"מ, עדיין היתה מבחוץ שהיו ערלים משא"כ, עכשיו לאחר שנמלת כבר יש השתוות הצורה אז אני ופמליא שלי יכולים לבוא, משא"כ לפני זה.
בזהר פרשת חיי שרה (דף ז אות יז ובהסולם) וז"ל, פירוש אחר, מלך זה היא אשה יראת ה', כמו שאתה אומר אשה יראת ה' היא תתהלל. דהיינו השכינה, לשדה נעבד, זה היא אשה זרה, דהיינו הס"א, כמו שאתה אומר לשמרך מאשה זרה, משום שיש שדה ויש שדה, יש שדה שכל הברכות והקדושות שורות בו, כמו שאתה אומר כריח שדה אשר ברכו ה' דהיינו השכינה, ויש שדה שכל חורבן וטומאה וכליה והריגות ומלחמות שורות בו, דהיינו הסטרא אחרא. עכ"ל.
ולפי דרכינו, הפירוש הוא, שיש לנו שני דרכים. או ללכת בדרך הבאים לה', שדרכו הוא דרך השפעה. או דרך המוביל לבני אדם, שהיא קבלה, כי מה שהנבראים נקראים נבראים, הוא רק מבחינת קבלה ואהבה עצמית, שזה בא לנו מצד קוטב הבריאה.
והיות שעל בחינה זו נעשה צמצום והסתר, שבמקום זה אינו ניכר שמלא כל הארץ כבודו, שרק בזמן שיוצא ממקום הקבלה אפשר להשיג שמלא כל הארץ כבודו, אבל מטרם שיוצאים מבחינת קבלה יכולים רק להאמין שהוא כך ובכדי שנוכל להרגיש את זה, נותנים עצה להאדם לצאת ממקום קבלה, שהוא מקום החושך והמיתה, היינו שאין אור החיים יכול להתגלות אעפ"י שהוא נמצא, אבל לגבי אדם הוא מכוסה, ומי שבא למקום הזה הוא נעשה נפרד ממקור החיים, לכן נקרא מקום הזה חושך ומיתה וכל מיני פרעניות נמצא שם, וזה נקרא סטרא אחרא, היינו שהוא נגד הקדושה, שבמקום קדושה, שנקרא מקום השפעה ששם הוא מקום של השתוות הצורה, לכן במקום הזה, מתגלה כל הטוב והעונג, שזהו מקום של ברכה וקדושה, וזה נקרא אשה יראת ה', וכל עבודתינו הוא רק להגיע לבחינת יראת ה' הנקרא קבלת עול מלכות שמים.
ובזה נבין מה שאמרו חז"ל על הפסוק שחורות כעורב, (ערובין כב, א) במי אתה מוצאן, רבא אמר במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב. ויש שגורסין במי אתה מוציא, סדרי תורה. ופי' רש"י, עורב אכזרי על בניו, כדכתיב לבני עורב אשר יקראו.
הנה עורב, מלשון ערב, כמ"ש כי קולך ערב. והוא ההיפוך מהיונה, שדרשו רז"ל על הפסוק ותבוא אליו היונה, והנה עלי זית טרף בפיה. (ערובין יח, ב) ואמר ר' ירמיה בן אלעזר מאי דכתיב, והנה עלי זית טרף בפיה, אמרה היונה, לפני הקב"ה, רבש"ע יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלויין בידי בשר ודם.
כי ידוע, שבזמן שאדם עובד על מנת לקבל שכל מגמתו הוא רק לאהבה עצמית, עבודה זו נקרא עבודה מתוקה, שזהו שהיונה אמרה, מוטב שיהו מזונותי מרורין כזית בידי הקב"ה, שפירושו הוא, שהפרנסה שלו היינו ממה שהוא מפרנס את עצמו, שעל פרנסה זו הוא חי, שהכוונה אם עבודתו מכוונת שיהיו להקב"ה היינו לשם שמים, ואף על פי שהם מרורין, היות שהגוף לא מסכים להמזונות שלו, יהיו תלויים בשיעור שיכול לכוון להשפיע, משום שזה הוא נגד הטבע שבו הגוף נולד, כי הגוף נולד עם רצון לקבל שהוא חושק רק מה שיכול לפרנס את אהבה עצמית שזה נקרא שהפרנסה הוא בידי בשר ודם, ומפרנסה זו הגוף נהנה, וזה מתוק לו, וזה הוא בחינת עורב, שרק מפרנסת בשר ודם ערב לו משא"כ המזונות שתלויים בידי שמים זאת אומרת, שרק מזה שיכול לעשות לשם שמים מזה הוא בורח, משום מעשים דלהשפיע, הוא מרגיש טעם של מרירות.
נמצא לפי"ז, שהעורב נקרא עבודה של אהבה עצמית, והיות שעל הרצון לקבל היה הצמצום, שהוא העלם והסתר, ששם אין אור עליון מתגלה, לכן עבודה דעורב, הוא שחורות, וזהו שחורות כעורב, זאת אומרת, במי התורה מצויה, היינו אצל מי אור התורה יכול להאיר רק מי שכבר בא לידי הכרה, שעורב היינו עבודה דקבלה, הוא גורם רק שחור, שרק חושך הוא יכול לקבל ולא אור, וע"ז דרשו חז"ל שאין התורה מצויה אלא במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב.
כי ידוע דאב ובן הם סיבה ומסובב, לכן יש לפרש המאמר הנ"ל, כי מי שבא לידי הכרה שבזה שהוא עובד לבשר ודם, שהוא עבודה דאהבה עצמית, הגם שזה עבודה שהוא מתוקין שהוא עורב, אבל על ידי זה הוא יודע מה יהיה התוצאות, פירושו מה יולד מעבודה כזו רק חושך שנקרא שחור, אז הוא יודע שהוא נעשה אכזרי על בניו וכו', היינו שהוא לא מרחם על התוצאות מה שיולד מזה, נמצא שאם הוא יודע שהוא נעשה אכזר בזה שהוא הולך בדרגת עורב, אז הוא משנה דרכו, ומתחיל ללכת בדרך היונה, שמסכים לעבוד לשם הקב"ה, אעפ"י שהמזונות האלו הם מרורין כזית, אבל התוצאות היינו הבנים, יהנה מעבודה שלו, כי הסיבה דעל מנת להשפיע גורם שישפע שפע למקום הזה. ולהיפוך הוא העורב שהוא נעשה אכזר על בניו כנ"ל.
ואפשר לפרש לכן ישראל נמשלו ליונה הכוונה להנ"ל, וזה הוא כנסת ישראל שהיא בחינת ישר-אל, שפירושו שכל מה שעם ישראל עושים הכוונה ישר לה' משא"כ אומות העולם, הם בחינת אל – זר, שהם לא רוצים ליחס עבודתם לאל, היינו לה'.
ובזה יש לפרש הפסוק, "נותן לבהמה לחמה, לבני עורב אשר יקראו". ויש להבין מה הסמיכות בהמה לעורב. והוא על דרך שדרשו רז"ל על הפסוק אדם ובהמה (חולין ה) וז"ל, ואמר רב יהודה אמר רב אלו בני אדם שהם ערומים בדעת, ומשימין עמן כבהמה. כפי שפירוש אאמו"ר זצ"ל שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שהבסיס שלו הוא כלים דהשפעה.
ובני עורב, היינו כשמסתכל ורואה את התוצאות שלו היינו מה שיולד מאהבה עצמית הם מתחילים לקרוא לה' שיתן להם כלים דהשפעה, ובחינת אמונה למעלה מהדעת, וזהו, לאחר שבא לידי הכרה איזה תוצאות יביאו לו אהבת עצמית בחינת ערב, וזה יכולים לומר שזה נקרא, קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראו באמת.
וזהו על דרך שפירוש אאמו"ר זצ"ל על מה שכתוב בזמירות של שבת, משוך חסדך לידען אל קנא ונוקם. שהכוונה הוא היות שהאדם הגיע לידי הכרה, שאם הוא לא ילך בדרך של השפעה, אז תיכף יקבל בחינת נקימה, לכן כבר הוא בטוח לשמור את עצמו, שלא יכשל, להכנס בדרך המוביל, לאהבה עצמית, כי הוא יודע שבנפשו הוא, זאת אומרת שהוא יפול למקום חושל וצלמות, אז הוא אומר משוך חסדך, ליודעיך [שהוא] אל קנא ונוקם.
לכן הם מבקשים מה' שיתן להם את החסד, אחרת הם יודעים שהם אבודים, שרק ע"י החסד, שה' ישפיע להם, הם יקבלו כלים דהשפעה, וזה בחינת יונה, כנ"ל. משא"כ מהעורב היינו מהמתיקות, שהם דורשים, לתנאי בעבודתם, שנקרא ערב, בזה הוא נעשה אכזר, היינו שהוא הורג את כל הבנים שלו, היינו כל העתיד שלו מאבד, אותם, עם זה, שהוא מודד את סדר העבודה שלו לפי ערך המתוקות שהוא מרגיש מצד עבודתו, שכל החישוב שלו הוא לפי מה שהרצון לקבל, מדריך אותו.
וזה הפירוש נותן לבהמה לחמה, מתי, הוא נותן לחם, לחם, שנקרא בחינת אמונה כנ"ל, בזמן לבני ערב, אשר יקראו, היינו שהם מבינים, שהתוצאות שנקרא בנים, הנולדים מהעורב, נידונים למיתה, כנ"ל, כי זה הוא המקום, של פירוד מחיי החיים, אז כשקוראים לה' שיעזור להם, אז הם קוראים אל ה' באמת, וזהו כמ"ש "קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראו באמת".