תוכן

תשמ"ד-מה מאמר כה
וירא אליו ה' באלוני ממרא. ופרש"י, הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה עליו בחלקו, ובזהר (וירא דף ו' אות יז ובהסולם) וירא אליו ה' באלוני ממרא, וכו', שואל למה באלוני ממרא ולא במקום אחר, ומשיב, אלא משום שממרא נתן לו עצה על ברית מילה שלו, כי בשעה שאמר הקב"ה לאברהם שימול את עצמו, הלך אברהם להועץ עם חבריו, אמר לו ענר, אתה כבר יותר מתשעים שנה, ואתה תצער את עצמך.
אמר לו ממרא, זכור את היום שהשליכו הכשדים אותך בכבשן האש, ואותו הרעב שעבר על העולם, שכתוב ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה. ואת אלו המלכים שרדפו אנשיך אחריהם והכית אותם, והקב"ה הצילך מכולם, ואיש לא יכול לעשות לך רעה. קום עשה מצות רבונך, אמר לו הקב"ה לממרא, ממרא אתה נתת לו עצה על המילה, חייך, איני מתגלה עליו אלא בהיכל שלך.
קושית העולם ידוע, איך אפשר לומר אם הקב"ה אמר לו שימול א"ע, אז הלך לשאול בעצת החברים אם כדאי לשמוע בקול ה' היתכן לומר כך.
ויש לפרש על דרך העבודה, כי כשאמר לו הקב"ה שימול א"ע, אז הלך להועץ עם חבריו היינו עם הגוף שלו, היות שהגוף הוא צריך לעשות את הפעולה, לכן שאל את הגוף שלו אם הוא מסכים או דעתו הוא שלא צריך לקיים את צוי ה', כי בהגוף שם נמצאים החברים של האדם, היינו שהם הרצונות שהם ביחד בחיבור הגוף, אותם הוא מוכרח לשאול כיון שהם צריכים לקיים את הצוי זו מה שקבל מה'. ואז כשידע דעתם אז הוא יכול לדעת מה לעשות.
כי יש לדעת שיש בגוף ג' נפשות. כמ"ש בזהר וירא (דף צג ובהסולם אות שטו) וז"ל, אמר רבי יהודה שלש הנהגות יש באדם: הנהגת השכל והחכמה, וזו היא כח הנשמה הקדושה, והנהגת התאוה, שהיא מתאוה בכל תאות רעות, וזהו כח התאוה. והנהגה המנהגת לבני אדם ומחזקת הגוף, והיא נקראת נפש הגוף.
ואלו הג' הנהגות, נקראות חבריו של אברהם, זאת אומרת שהוא כולל אותם. ואברהם הלך לשאול אותם מה דעתם, ורצה לראות את הדעת של כל אחד ואחד מחבריו.
וענר אמר לו, הלא אתה כבר יותר מתשעים שנה, ואתה תצער את עצמך. הנה ענר גמטריא ש"ך המרמזת על ש"ך ניצוצין, שיש שם גם כן התערובות של מלכות הנקראת לב האבן, שהוא הרצון לקבל עמ"נ לקבל. שענינו אהבה עצמית, לכן אמר לו הלא אתה כבר יותר מתשעים שנה, ואתה תצער את עצמך, כי לב האבן שהיא בחינת נפש המתאוה, אמר לו אתה צריך להשתדל תמיד איך לקבל הנאה ותענוג, ולא שאתה תצער את עצמך, אם כן הוא אמר לו שלא כדאי לשמוע את צוי ה'.
וממרא אמר לו, זכור היום שהשליכו הכשדים אותך בכבשן האש, וכו'. היינו שאמר לו הלא אתה רואה שהקב"ה מתנהג עמך למעלה מהדעת, כי הדעת נותן את מי שמשליכין לתוך כבשן האש הוא נשרף. אלא שזה שאתה נצלת הוא למעלה ממה שהדעת מחייב. לכן גם אתה הדבק במדותיו, ותלך גם אתה למעלה מהדעת, היינו אף על פי מצד הדעת הצדק עם ענר, אבל לך אתה למעלה מהדעת.
ואשכול, הוא נפש הגוף, כנ"ל, הוא מחזקת הגוף, והוא מלשון אשקול, שהוא צריך לשקול עם מי כדאי להתחבר, עם הנפש המתאוה שהוא בחינת ענר, או עם בחינת ממרא, שהוא נפש השכל והחכמה, וזו היא כח הנשמה הקדושה, כנ"ל בדברי הזהר.
וממרא הוא מלשון כי הוא הומרה את פיו של ענר, ואמר לו שילך למעלה מהדעת. וזהו וירא אליו ה' באלוני ממרא, שדוקא במקום שהולכים למעלה מהדעת, שאין שום שכל שם, ואז דוקא במקום הזה מתגלה ה' וזוכים לדעת דקדושה, ולכן נקרא ממרא שהוא בחינת למעלה מהדעת בשם נפש השכל והחכמה, משום שדוקא במקום שהולכים למעלה מהדעת מתגלה השכל והחכמה.
נמצא לפי"ז שהפירוש יהיה, מה שהזהר אומר שאברהם הלך להיעץ עם חבריו הוא גופו עצמו של אברהם שהגוף צריך לקיים את המצוה, לכן שאל את הגוף מה דעתו בכדי לדעת מה עליו לעשות, היינו אם הוא צריך ללכת בכפיה עמו, או שהם מסכימים למה שהקב"ה אמר לו, ומה שאומר שהלך להתיעץ עם חבריו, הכוונה על ג' נפשות שישנם בגוף שלו, שהם החברים שלו, שהוא נמצא עמהם ביחד תמיד.
במדרש רבה (סוף פרשת לך לך ובתחילת פרשת וירא) כתוב שם וז"ל, אמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי, תאמר משמלתי אינן באים אצלי, אמר לו הקב"ה עד שלא מלת, היו בני אדם ערלים באים, עכשיו אני ובני פמליא שלי נגלים עליך.
ויש להבין הלא, לא קבל תשובה על השאלה שלו, הוא שאל, מדוע אין עכשיו באים עוברים ושבים, ומה היה התשובה, לא כתוב שום תשובה, למה הם לא באים. אלא שקבל תשובה ממין אחר, היינו שמקודם היו ערלים, ועכשיו הקב"ה בא אליו, הלא אין זה ממין הטענה.
ויש לפרש זה ע"ד העבודה, הוא שאל מטרם שנימול, היה סדר עבודה שלו, שתמיד היה בא אליו, בחינת עוברים ושבים באים אליו, היינו שהיה לו מחשבות של עוברים, ואח"כ היה לו בחינת שבים, שפירושו, שמטרם שנימול, היה לו מקום עבודה, שהיה לו מחשבות של בעלי עבירה, ואח"כ היה לו מקום לבחינת שבים, היינו לעשות תשובה, אז הוא יודע שהוא בעל עבודה, משא"כ עכשיו אין לו מקום לעוברים ושבים. והיה משתוקק לבחינת עבודה, אז אמר לו הקב"ה לא כדאי שתצער את עצמך על דבר זה כי סוף כל סוף, העבודה שלך על עבודת בני אדם שהם ערלים, היינו העבודה שלך לא היה על בחינת השפעה טהורה, כיון שעוד לא זכית, להעברת הערלה, הנקרא הרצון לקבל, משא"כ עכשיו אתה לא צריך להצטער על מה שאין לך העבודה דאז כיון שסוף כל סוף היתה אז עבודת של בני אדם, שזהו עבודה יפה, אבל מ"מ, עדיין היתה מבחוץ שהיו ערלים משא"כ, עכשיו לאחר שנמלת כבר יש השתוות הצורה אז אני ופמליא שלי יכולים לבוא, משא"כ לפני זה.