תוכן

תרומה תש"מ
ויקחו לי תרומה. פירש"י: לי - לשמי. מאת כל איש אשר ידבנו לבו. פירש"י: לשון נדבה, והוא ל' רצון טוב. תקחו את תרומתי.
וקשה: "ויקחו" משמע בעל כרחו, והוא בסתירה ל"ידבנו" שמשמע רצון טוב ולא ע"ד הכפיה.
בזוה"ק: תרומה, תרומ-ה שצריך להעלות את הה', שהיא המלכות. וכמו"כ בזוה"ק: תשובה, תשוב-ה' לגבי ו'. היינו, שהאדם צריך להעלות את הה', שהוא בחינת שכינתא בעפרא. שצריכים לאקמא שכינתא מעפרא. היינו, הבחינה שנקראת 'לשם שמים' היא בגלותא, היות שהאדם נבנה מרצון לקבל לעצמו והרצון להשפיע הוא תחת שליטת הרצון לקבל ואין בכוחו לכוון שום דבר שיהיה בעמ"נ להשפיע, מטעם שהרצון לקבל שולט עליו. לכן מי שרוצה ללכת בדרך האמת הוא מוכרח לעשות כל דבר שאין הוא רואה תועלת עצמו (הוא צריך להתגבר ולעשות כל דבר שיש לו שייכות לקדושה) ע"ד הכפיה, שנקרא תקחו תרומתי להקדושה, בעל כרחך, בלי הסכמת הגוף. וזה נקרא "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". וכשאומר רוצה אני, זה נקרא תשובה. היינו, שאי אפשר לו לעשות שום דבר מרצון, עד שהקב"ה עוזר לו ונותן לו רוח תשובה.
וזה נקרא תשוב-ה', שהיא בחינת מלכות שלו, שהוא נקודת הצמצום, שעליה, היינו על הרצון לקבל, נעשה תיקון המסך. אז כמו שה־ו' דשם הוי' נקרא משפיע, כמו כן הרצון לקבל שלו בא לבחינת השפעה. ואז הוא יכול לתת תרומה, היינו, שיכול להרים את הה' שלו. וכשזוכה לזה, אז - מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. הכוונה, מה שהיה קודם בחינת 'תקחו' בכח הכפיה, יהיה עכשיו בבחינת רצון טוב. כמו שפירש"י על "ידבנו לבו".
נמצא, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" היינו, עכשיו שאתם הולכים ליקח את תרומתו בעל כרחו, תדעו שעכשיו הוא בבחינת "ידבנו לבו", שעכשיו יש לו רצון טוב, משום שכבר הרים את המלכות שלו, בבחי' לאקמא שכינתא מעפרא. ע"ד מה שכתוב בזוה"ק: האי י' דזרק עשו לאחוריו נטיל ליה יעקב ברישא. י' דיעקב היא בראש, שכוונתו על נקודת הי' שנצטמצמה, ועכשיו כבר שורה עליה בחי' עמ"נ להשפיע.