תוכן

ויצא תשמ"ב

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ויפגע במקום. מובא בזוה"ק (הסולם אות ג(: מבאר שבע - מארץ ישראל. וילך חרנה - לחוץ לארץ.
הנה חז"ל אמרו, שאברהם ויצחק תקנו תפלת שחרית ומנחה, שהם חובה. ויעקב תפלת ערבית, שהיא רשות. ויש להבין, מדוע תפלתו של יעקב, שהוא בחיר שבאבות, הנקרא 'יעקב שלימתא' שהוציא י"ב שבטים, לא תהיה תפלתו חובה כמו התפלות של אברהם ויצחק.
הנה מדרך העולם הוא, מי שמרגיש שחברו עושה לו טובה, הוא מרגיש חוב מוסרי לברך אותו עבור הטובות שעשה לו, וכמו כן מבקש שיעשה עמו טובות מכאן ולהלאה. משא"כ מי שלא מרגיש שחברו עשה לו טובות, אלא שהוא חושב אולי יעשה לו טובות, אז אינו מרגיש חוב לעצמו שיתן לו תודה ויבקש ממנו משהו, אלא שרשות בידו. היינו, שהגוף אינו מרגיש שחוב עליו לבקש מהשני, אלא שזהו רשות, והבחירה בידו או כן או לא. משא"כ כשהוא מרגיש מה שחברו נותן לו, אז הגוף מרגיש חוב כלפי חברו.
הנה, יעקב שלימתא רצה לתקן על שלמות הדורות והזמנים והמצבים. כי ההבדל בין יום לערב, כי יום נקרא בזמן שהוא מרגיש את עצמו בטוב ובשמחת הלב, המצב הזה נקרא יום. ואם ח"ו להפך, אז הוא אומר: העולם חשך בעדי.
ויצא יעקב מבאר שבע - שהוא ארץ ישראל, שהוא באר ששואבים משם מים. שהאדם מרגיש את עצמו בשׂביעה, שאין חסר לו שום דבר.
וילך חרנה - פירוש למקום שאין שם שביעה (וזה נקרא ערב), אלא להפך, שיש שם חרון אף. ממילא אז אין מוטל על הגוף לתת תודה לחברו ושיבקש משהו מחברו, אלא להפך, שיש לו תרעומת על חברו.
ויפגע במקום - והוא תיקון, שגם במקום שהוא ערבית ואז התפלה היא רשות, היינו בחירה - שיש לו להתגבר ולהתפלל. אבל הגוף לא מרגיש שום חוב על עצמו בזמן שהוא חושך אצלו. לכן יעקב, שהוא בחיר שבאבות, תיקן עבור הכלל בחי' שלימות, שיוכלו להתפלל תפילת ערבית, שאז הוא בחי' רשות, שהאדם צריך לעשות בחירה בכדי שהגוף ירצה להתפלל, כיון שאינו מרגיש אז שום חובה לעצמו, כיון שהוא ערב ולא יום, כי בזמן שמרגיש בחי' יום אז הגוף מרגיש חובה לעצמו. וע"י תפילת הרשות שהוא ערב, אז באים לידי יום ואז הוא תפילת חובה.
כעין זה: ברכת המזון חובה - בסעודה שיש בה שביעה. כמ"ש: "ואכלת ושבעת וברכת". לרמז להנ"ל, שבזמן שהגוף מרגיש בחינת באר-שבע, שהוא שָׂבֵע, הגוף מרגיש חובה על עצמו להתפלל. משא"כ כשהוא מרגיש בחי' ערב, התפילה שלו הוא רשות אצל הגוף, והוא צריך לעבודת הבחירה כדי שיוכל להתפלל.
ובזה יכולים לפרש המחלוקת בפירוש המשנה (פסחים ב.): "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ". ושואלת הגמרא, מאי אור. רב הונא אמר נגהי, ורב יהודה אמר לילי. ויל"ה, איך חולקים בדבר שההבדל ביניהם יהיה הבדל בין אור לחושך.
אלא, מבחינת הכלי לזכות להאור, צריכים מקודם להרגיש את החושך, לכן אור זה בעיקר לילי. וכשמדברים מבחינת השפע, לא מבחינת הכלי, אז השפע נקרא אור, שהוא יום.
וזה ענין: "הקול קול יעקב והידים ידי עשו". הגוף נקרא בחי' עשו, היות שתיכף בלידת האדם בא אליו היצר הרע, לכן הוא בחינת עשו, שהוא כבר שלםלד ויודע מה זה טוב ומה זה רע. וכשבא אליו היצר-טוב ואומר לו שיש טוב אחר ממה שהוא יודע שנקרא טוב - הוא לא רוצה לשמוע בקולו. היצ"ט אומר לו: רשעים בחייהם קרויים מתים. והוא לא מבין מה שאומר לו, הוא אומר ממש להפך.
וע"ז נאמר: הקול קול יעקב והידים ידי עשו - היינו, שע"י הקול קול יעקב, שהוא תפילת ערבית, יכולים הכלים דעשו לקבל תיקון, ומהחושך יתהפך ליום, כמ"ש: "והיה לעת ערב יהיה אור".