תוכן

באר שבע פ' יתרו תשכ"ב
ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב (יח,יג) וברש"י: אפשר לומר כן? אלא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בתורה כל היום, וכאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שנאמר בו ויהי ערב וגו'.
בגמ' שבת (י.): וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום, תורתו מתי נעשית. אלא לומר לך, כל דיין שדן דין אמת לאמיתו וכו' כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית.
ובסנהדרין (ז.): אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל. שנאמר, אלקים נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפוט. וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל. שנאמר, משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' וגו'.
ובבבא בתרא (ח:): והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, זה דיין שדן דין אמת לאמיתו וכו'. במתניתא תנא, והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, זה דיין שדן דין אמת לאמיתו, וגבאי צדקה. ופירש"י: גבאי צדקה - המשכילים אל דל מהו צריך.
ובמגילה (טו:): ואמר ר' אלעזר אמר ר' חנניה, עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק. שנאמר: ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי וגו'. מאי לעטרת צבי ולצפירת תפארה - לעושין צביונו ולמצפין תפארתו. יכול לכל. תלמוד לומר לשאר עמו, למי שמשים עצמו כשירים. ולרוח משפט, זה הדן את יצרו (ופירש"י: כופהו לשוב בתשובה(. וליושב על המשפט, זה הדן דין אמת לאמיתו. ולגבורה, זה המתגבר על יצרו (ופירש"י: אינו הולך אחריו לעבור עבירה(.
אנו רואין כאן בענין הדן דין אמת לאמיתו, ד' אופנים: א) במס' שבת, כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. ב) בסנהדרין, שמשרה שכינה בישראל. ג) בבבא בתרא, שהוא מהמשכילים יזהירו כזהר הרקיע. ד) במגילה, שהוא יזכה לבחינת מה שנאמר: עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק.
ויש להבין את כל הנ"ל על דרך המוסר.
הנה בענין הדן דין אמת לאמיתו, צל"ה מהו הדיוק לאמיתו, וכי יש ב' מיני אמת. ומהו אמת שאינו לאמיתו.
וכדי להבין הנ"ל, נקדים מה שאמרו חז"ל (קדושין מ(: ת"ר, לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה. שנאמר, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שחטא אובד ממנו טובות הרבה.
ויל"ה, אם האדם יודע בעצמו שיש לו מעט זכויות והרבה עבירות, איך אפשר לומר שהוא מחצה על מחצה, הלא הוא יודע בעצמו שאינו אמת. ובכלל איך מרגילים לומר שקר, והלא "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי" והוא הרי יודע בעצמו שרובו עבירות ואיך אמרו שיראה את עצמו מחצה על מחצה.
והנה בסוכה (נב.) מביאה הגמ': "לעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה". ויל"ה מהו האמת, האם הוא כחוט השערה או כהר גבוה. ושם מביאה הגמ' על ההוא מעשה דאביי (עי"ש): אתא ההוא סבא, תנא ליה: כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו. ויל"ה, הלא חז"ל אמרו שמצוה גוררת מצוה (ומפרש הר"ע מברטנורא: העושה מצוה אחת נוח לו לעשות אחרות( וכאן הוא אומר שכל הגדול מחברו (בטח שגדלות היינו במצוות) יצרו גדול הימנו. אם יצרו גדול, א"כ יותר קשה לו לעשות מצוות - ואיך אמרו שמצוה גוררת מצוה.
והנה ידוע, שניתנה לנו מצות בחירה, שעל ידי הבחירה נוכל לקבל את הטוב שה' הכין בשביל הנבראים. שזוהי מטרת הבריאה - להטיב לנבראיו. וכדי שלא יהא נהמא דכסופא, ניתנה לנו הבחירה בזמן ההסתרה.
וענין בחירה שייך דוקא בזמן שהרע והטוב שקולים, אז יש בכח האדם להכריעם. משא"כ אם הרע יותר גדול מהטוב, לא שייך הכרעה. כי הכרעת הרע, בזה שהרע יותר גדול מהטוב - כבר אין ביד האדם להכריע. וכמ"ש הרמב"ם (פרק ה' מהל' תשובה( וז"ל: ודבר זה [הבחירה] עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה. שנאמר, ראה נתתי וכו', כלומר, שהרשות בידכם וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה וכו', שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם. עכ"ל. שזה יתכן לומר רק בעת שאין להרע יותר כח מהטוב.
ובזה נסביר את מה שאמרו: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי". שאין כאן הכוונה בענין איך שיעמוד לפני ב"ד של מעלה, כי זה יהיה לו חשבון אחר, היינו כי ירצו לדון אותו כמה שכר וכמה עונשים מגיעים לו, אז יראו כמה עבירות שהוא עשה וכמה מצוות. וכאן בעולם הזה שאמרו שיראה את עצמו מחצה חייב ומחצה זכאי, הכוונה איך שיתנהג בעוה"ז. כי האדם יכול לומר, מאחר שיש לו הרבה עוונות, ממילא הרע שלו יותר גדול מהטוב, ומשום זה כבר אין בידו להכריע לטוב, כי כבר הרע הכריע את הטוב לרעה. אז ניתן לו לומר, שבענין עבודה אין האמת כפי שהוא רואה. הגם שזה אמת שיש לו הרבה עבירות, אבל לאמיתו של דבר, היינו במה שנוגע לבחירה, אז אין בהרע שלו יותר כח מהטוב. זאת אומרת, שאם הטוב שלו קטן מאד, אז גם הרע אין כחו יותר גדול מהטוב, כי מוכרח להיות כחות שוים, אחרת אין שייך בחירה. לכן לא נתנו כח בהרע שלו יותר מכחו של הטוב.
וזה פירוש: "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו". כי ענין דיין, ע"ד המוסר הוא נמצא בכל איש פרטי מישראל (כמבואר במאמר "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל דייני ישראל"). והאדם, בזמן שהוא צריך לעשות איזו עשיה, למשל, שהוא צריך לתת לאיזה מוסד תרומה גדולה, אז יש לפניו שתי דעות: צד אחד טוען, היות שהמוסד הזה הוא דבר חיוני, צריכים להשתדל שיהיה בר קיימא, כי הרבה אנשים יהנו ממנו. והמוסד הזה זקוק עכשיו לתמיכה גדולה, אחרת הוא יכול לבוא לידי הרס, שאחרי כמה יגיעות שהשקיעו בו רבים, נדון עכשיו לכליה, ורק ע"י זה שהוא יתן עכשיו תרומה גדולה, הן בגופו והן בממונו, הוא יוכל להתקיים. ולכן כדאי שהוא יקבל על עצמו את הטרחה הזאת.
והצד השני טוען, היות שהוא עסוק מאד בענינים שלו, ואם יחשוב לעשות מאמץ לטובת המוסד, העסקים שלו ילכו לטמיון, ועד כמה שהוא התיגע עד שהגיע למעמד שבו הוא נמצא עכשיו, עלה לו בדם וזיעה ובהשפלת כבוד עצמו, בזה שהיה צריך להשפיל את רוחו אצל הקרובים וידידים שיהיו בעזרתו. וב"ה הצליח, וכעת הוא כבר נחשב בין האנשים המכובדים שבעירו. ובזה שיעזוב את העסקים שלו, מי יודע לאיזה מצב הוא יכול להגיע. ואפילו אם הוא לא יכנס לקבל על עצמו שיהיה אחד מהנהלת המוסד, אלא שרק יתן תרומה גדולה לבד, היינו שישתתף בממונו לבד ולא ישתתף בגופו להיות פעיל בהמוסד, אבל איך הוא יכול להוציא סכום גדול מהקופה, כי בזה שהוא יוציא סכום ניכר זה יחסר לו בתהליך העסקים, שתמיד יש להכניס כסף ולא להוציא, כי ידוע שבכסף מזומן יכולים לקנות סחורות יותר בזול, וכמו כן אם הוא מזמין סחורה באיזה בית־חרושת, בזמן שמשלמים במזומן מקבלים את ההזמנה בזמן יותר מוקדם. אי לזאת, אסור לו להשתתף אפילו בתרומה כספית לבד.
והאדם צריך עכשיו לתת דין. כי הוא נעשה עכשיו דיין, לדון בין שני הצדדים ולומר עם מי הצדק והיושר. אז קשה להכריע, משום שיש כאן אמת, היינו, ששניהם צודקים. וצריך לדון אמת לאמיתו, היינו, להסתכל בפנימיות הענינים, אם כדאי לבטל הפרט לצורך הכלל. וענין הכרעה שייך דוקא אם הם שני כחות שוים, זאת אומרת שאין צד אחד יותר חזק בנחיצות הקיום מהצד השני, אז שייך לומר שהוא צריך להכריע למי יותר כדאי לתת את עזרתו. משא"כ אם צד האחד יותר חלש, אז אין לו דין ודברים לפסוק עם מי הצדק, שמובן מאליו שצריכים לעזור את מי שמבינים שיותר כדאי לעוזרו.
וכמו כן כאן, בזמן שיש לאדם להתגבר על יצרו, ורואה שיש בו הרבה עבירות ומיעוט מצוות, אז הוא חושב כי מאחר שיש לו הרבה עבירות ומיעוט זכויות, נמצא איפה, שהרע כבר יש בו כח לשלוט עליו, משום שתמיד הרוב הוא הגובר, ולפי"ז הוא לא צריך לעשות שום מאמץ בכדי שיוכל להתגבר על הרע שבו, מטעם שאין באפשרותו להתגבר על הרוב, נמצא שעבודתו תהיה לריק.
לכן באו חז"ל ואמרו: שהגם שהאמת הוא מה שהוא רואה שרובא רע ומיעוט טוב, זה נראה לעיניו מסיבת המעשים שעשה, ולפי המעשים יש לו מעשים רעים יותר ממעשים טובים. אבל לאמיתו של דבר, היינו שיסתכל בפנימיות המעשים, מעידים לנו חז"ל, שלא נותנין משמים יותר כח בהרע, מכפי הטוב שבו. משום שצריך להיות משקל שוה, בכדי שיוכל להכריע את המאזנים. לכן, בזה שעשה הרבה מעשים רעים - על זה ידונו בעולם הבא, היינו, בזמן שרוצים להענישו על המעשים אז מתחשבים בכמות המעשים. משא"כ בזמן שהאדם צריך ללכת בדרכי ה' בעולם הזה, אז כל זמן שהוא בעולם הזה, יש לו בחירה, היינו שהקב"ה לא נתן כח בהרע יותר מכפי שיש בהטוב שלו, לכן הם תמיד במצב של מחצה על מחצה.
ובזה נבין מה שאמרו חז"ל: לעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. ושאלנו, מה היא צורתו האמיתית. ולפי הנ"ל נבין בפשטות, היות שהקב"ה לא נתן כח יותר בהרע - אלא לפי ערך מדת גודלו של הטוב, אי לזאת יוצא, שהצדיקים שיש להם הרבה זכויות, כדי שיהא משקל שוה, לכן הרע שבהם ־שפירושו היצר הרע, מוכרח גם כן להיות במדת גודלו של הטוב, לכן אמרו שנדמה להם כהר גבוה. משא"כ הרשעים, שהטוב שלהם הוא רק כחוט השערה, ממילא גם היצר הרע שלהם אין לו יותר כח אלא כחוט השערה.
ובזה נבין גם כן מה שתנא ליה ההוא סבא לאביי: כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו. ששאלנו, הלא יש לנו כלל, שמצוה גוררת מצוה, אם כן מדוע מי שנעשה גדול, וזה בטח ע"י שעשה מצוה - מדוע נתרבה הרע אצלו, ולפי הנ"ל היה הטוב צריך להתגבר. אלא, היות שמוכרח להיות בחירה, ואם לא יגדילו לו הרע כפי גדלותו של הטוב שבו הוא עומד עתה, בטח הטוב כבר הכריע שיעשה רק טוב, אז אין לו עוד העבודה של בחירה. וכל גדלותו של האדם מתבטאת בזה, מי שבידו הכח להרבות בבחירה. כי זה מה שאמרו: "לפום צערא אגרא". שענין היגיעה הוא רק בזמן הבחירה. לכן מוכרחים להוסיף לו בכל פעם יותר רע, בכדי שיהיה לו מה להכריע.
ובזה יש לפרש משאחז"ל בשבת: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, כמ"ש בזהר (הקסה"ז אות סז, ובהסולם שם(: "ולֵאמֹר לציון עַמי אתה". אל תקרי עמי אתה, אלא עִמי אתה, למהוי שותפא עמי. מה אני עשיתי שמים וארץ בדברי, כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו, אף אתה כך, שבדברי חכמה שלך עשית שמים וארץ חדשים. אשרי הם העמלים בתורה. עכ"ל. שענינו הוא, שע"י שהאדם דן דין אמת לאמיתו שעי"ז הוא יכול לעשות הכרעה לטובה, הוא זוכה לקבל את הטוב והעונג שהכין הקב"ה עבור הנבראים, שזהו סיבת בריאת העולם, נמצא, שהאדם נעשה שותף להקב"ה, בזה שהקב"ה רוצה לתת - והנבראים יהיו מוכשרים לקבל, שעי"ז נעשית השותפות. משא"כ אם לא ידונו דין אמת כנ"ל, אז הם לא יוכלו לתקן מעשיהם, וממילא לא יוכלו לקבל את ההטבה מה שהקב"ה רוצה להנות לנבראים, ומשום כך השפע העליון יהא נשאר למעלה ולא יתגלה לתחתונים השם של טוב ומטיב, ולפי"ז לא תבא תכלית הבריאה לידי גמר. משא"כ מתי שהתחתונים מסוגלים לקבל את שלמות ההטבה, אז באה הבריאה לידי שלמותה. נמצא בזה, שהוא נעשה שותף להקב"ה בזה שהוא יקבל מה שהקב"ה רוצה לתת.
וכן על דרך זה נבין משאחז"ל בסנהדרין: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל. והביאור הוא כנ"ל, כי בזה שהוא יתקן את מעשיו הוא יגרום שהשכינה תשרה בישראל. וזהו ע"ד שאמרו: עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. כי הוא גורם ע"י מעשיו שיהא התגלות השפע העליון לתחתונים.
ובזה נבאר ג"כ מה שאמרו בב"ב: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו וכו' הם יזהירו כזהר הרקיע. והיינו כנ"ל, שע"י תיקון מעשיהם, הם זוכים שישפיע השפע העליון, וזה יזהיר עליהם כזוהר הרקיע. וכמו"כ הוא יזכה שהקב"ה יהיה עטרה בראש כל צדיק וצדיק, כמ"ש במגילה, כי כל אחד ואחד שיעשה ההכרעה לטובה, יזכה לשלמות העליונה, שהוא - שישרה עליו הקב"ה, ויראה שהוא הסוכך והמקיף והמגונן עליו.
כי זה ידוע, שהקב"ה רוצה לתת להנבראים כל טוב, אלא שאין אנחנו מוכשרים לקבל, כי רצון הקב"ה הוא שבמתנתו לא יהיה שום חסרון, לכן רצה שאנחנו נקבל רק ע"י עבודתינו. ועשה תיקון, שהרע שבאדם יהיה בהסתר, וזאת משום שאם הרע היה מגולה, באם אנחנו לא נעשה הרבה זכויות אז יהיה לנו קשה להכריע לכף טוב, משום שהרע כבר בא אצלנו בשיעור הגדול ביותר. לכן עשה ה' תיקון, שתמיד יהיו הרע והטוב בשוה.