תוכן

תשמ"ד-מה מאמר לד
בזהר (ויחי אות שפו) ר' יהודה פתח ואמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, ויתפלל אל ה', וז"ל שם בהסולם, הנה שלא יתפלל אדם אלא סמוך לקיר, ולא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, שכתוב ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, עכ"ל.
ויש להבין מה זה קיר שצריכים להתפלל סמוך לקיר. וכמו כן מה זה חציצה שאומר שאסור להיות דבר שחוצץ, ובאות שצב, מפרש הזהר, שם ובהסולם, קיר - זה הוא אדון כל הארץ, וזהו השכינה, וכו'.
ולפי זה יש לפרש מה שאומר שצריכים להתפלל סמוך לקיר, היינו סמוך להשכינה, אולם עוד לא ידוע מהו השיעור של סמוך לקיר, אז הוא מפרש שלא יהיה דבר חוצץ בינו לקיר, לכן יש לפרש את ענין חציצה, כמו בטבילה ובנטילת ידים, וכמו בארבעת המינים שקושרין את הלולב ההדסים והערבות עם עלה של לולב, מפני שהוא מאותו מין.
נמצא שענין חציצה בינו לבין הקיר, הוא כמו שהשכינה היא המשפיע לתחתונים כן האדם צריך לראות לסלק את הכח הקבלה, ושכל חשקו ורצונו יהיה אך ורק להשפיע לה' אז נקרא זה קירוב וסמוך לקיר.
אך קודם כל עלינו לדעת, ומחובתינו להשתדל ולהבין באפס מה, כפי קט שכלינו, על מה אנו צריכים להתפלל, היינו על עיזה חסרון, אנו צריכים להחשיב ולומר שזה הוא עיקר מה שחסר לנו, ובאם נוכל למלא את החסרון זה כבר לא יחסר לנו שום דבר.
הנה ידוע שעיקר התפלה על שכינתא בגלותא, אבל גם זה צריך פירוש, ובהרבה מקומות כתוב שעיקר מה שאנו צריכים להתפלל הוא לאקמא שכינתא מעפרא ויש על זה הרבה פירושים, ומה שאנו יכולים קצת להבין היא מלכות שמים, וזהו מה שהאדם מקבל על עצמו שאין לו שום דבר בעולם שזה יהיה תכליתו, רק לשמש את המלך שלא על מנת לקבל פרס, שעי"ז הוא יזכה לדביקות ה', ויהיה לו אז היכולת להנות למלך על דרך מה הוא רחום אף אתה רחום, ויהיה מוכשר אז לקיים את מחשבת הבריאה שהיא בבחינת להטיב לנבראיו.
אולם בחינה הנקרא להשפיע נחת רוח להבורא ית', אינו לוקח מקום אצל הנבראים, בו בזמן שהם נולדו עם רצון לקבל, ובעבור זה, אין בכלל מושג של להשפיע מובן להם. וזה דומה לדבר המונח בעפר ואין איש שם על לב שכדאי להרים אותה, וזה נקרא שכינתא בעפרא. וזהו כמ"ש (סליחות של י"ג מדות) "אזכרה אלקים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה".
ועיר פירושו כמ"ש (קהלת ט) עיר קטנה, ואנשים בה מעט, וכו', ומפרש אבן עזרא וז"ל, המפורשים הקדמונים אמרו, כי זה על דרך משל, ועיר קטנה גופו של אדם, ואנשים בה מעט, בעלי כח התולדות, משרתי הנפש. עכ"ל.
לכן גם כאן צריכים לפרש עיר אלקים, היינו בזמן שהגוף רוצה שישכון בתוכה אלקים בגוף הזה, אז כל האברים מתנגדים לזה, ועבודה דלהשפיע, היינו לעבוד לשם שמים עבודה זו היא בתכלית השפלות, ויש בעבודה זו טעם של עפר, וכמ"ש בקללת הנחש (בראשית ג, יד) "ארור אתה מכל הבהמה, ומכל חית השדה, על גחונך תלך, ועפר תאכל כל ימי חייך", שפירושו שכל מה שיאכל יהיה לו טעם עפר, כמו כן כאן בזמן שאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלשם שמים ואינו רואה מה שיצמח מזה איזה טובת הנאה לאהבה עצמית, אז העבודה הזו הוא בשפלות וכל מה שהוא עושה הוא מרגיש בעבודה זו טעם עפר, וזה נקרא עיר אלקים מושפלת עד שאול תחתיה, זאת אומרת, אם יש חציצה בינו לבין השכינה, היינו אם עבודתו בנוי על בסיס של אהבה עצמית, הוא חושב על עצמו שהוא ברום של מעלות השלמות, משא"כ כשהוא רוצה להעביר את החציצה שיש בינו לבין הקיר כנ"ל, אלא רוצה שהעבודה שלו יהיה על בסיס דלהשפיע, אז הוא מרגיש את עצמו שהוא נמצא בשאול תחתיה, כי לא רואה בעבודה זו שיהיה לו מה לקבל עבור הרצון לקבל שלו, אז כל האברים מתנגדים לעבודה זו.
ועכשיו נבין על מה אנו צריכים להתפלל, כי עיקר התפילה צריך להיות על מה שהשכינה הוא בעפרא, זאת אומרת שעבודה בשביל להשפיע לה' הוא עבודה שפלה ובזויה, ואנו מבקשים מה', שהוא יאיר עינינו, ולהסיר את החושך המרחף לעינינו, ועל זה אנו מבקשים, כמ"ש (תהלים קיג, ז) "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון", כידוע שהשכינה הקדושה נקראת עניה ודלה, כמ"ש בזהר, והיא מונחת בעפר מאשפות ירים אביון, הכוונה על אלה שרוצים להדבק בה, והם מרגישים שהם נמצאים בשפלות שאינם רואים שום מציאות שיוכלו לצאת מן הבוץ הזה, אז הם מבקשים לה', שהוא ירים אותם.
ובמקום שהעבודה שהגוף מסכים שהוא על בסיס של רצון לקבל שמבחינת להשפיע אין להם שום מושג. אז עבודתם הוא בבחינת גאות, שמתגאים בזה שהם עובדי ה', ואחרים הם בתכלית השפלות, שהם רואים תמיד החסרונות של אחרים, משא"כ אלו שהולכים לדרך האמת היינו שרוצים להגיע לבחינת להשפיע, הם בחינת שפלים, משום שהם רואים שאלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, א"כ אין הם רואים אצלם שום מעלה יתירה יותר מעל אחרים, ואלו אנשים נקראים שפלים משום שהם רוצים להתחבר לבחינת השפעה, שהיא בחינת שפלות, וזהו טעם נוסף שנקראים שפלים. אז הם יכולים לומר מש"כ "רם ונשא גדול ונורא, משפיל גאים עדי ארץ, ומגביה שפלים עדי מרום", שאז הם אומרים מה שהיה מקודם בשפלות, הוא עכשיו רם ונשא, גדול ונורא, בזה שמרגישים עכשיו מה שהיה מקודם בחינת עבודה באהבה עצמית שהוא בחינת גאות, שהוא מרגיש בחינת גאוה בעבודה כזאת, נעשה עכשיו בחינת שפלות כי הוא מתבייש לעבוד בשביל אהבה עצמית, אבל מי נתן לו הכח הזה, שירגיש כך, הלא הקב"ה נתן לו, לכן האדם אומר אז משפיל גאים עדי ארץ.
והעבודה דלהשפיע שהיה מקודם בשפלות, נעשה עכשיו אצלו עבודה דלהשפיע ברום המעלות, ומי עשה לו זאת רק הקב"ה, אז האדם אומר ומגביה שפלים עדי מרום.
וענין שכינתא בגלותא, הכוונה שהאדם צריך להרגיש שהיא בגלותא, שפירושו הוא, היות שאדם נקרא עולם קטן שהוא כלול משבעים אומות, ובחינת ישראל שבו הוא בגלות, היינו שהעם ישראל משועבד לאומות העולם שבו, ואין להם לעשות שום דבר לטובתם, אלא רק עבור אומות העולם, שעם ישראל נקרא בחינת ישר-אל, שהוא רוצה להשפיע להבורא, והם רוצים לעבוד בעל מנת לקבל שזה נקרא אומות העולם, ולפי זה יש לפרש, ישראל שגלו, היינו אם ישראל נמצאים בגלות שאינם יכולים לעשות שום דבר לבחינת ישר-אל, שכינה עמהם, שגם היא בגלות, כאילו אינה יכולה לשלוט עליהם, כי כביכול שהם שולטים עליה.
וזהו שאמר דוד המלך, (תהלים קטו) לא לנו ה', כי לשמך תן כבוד, על חסדך על אמתך, למה יאמרו הגוים איה נא אלקיהם, ואלקינו בשמים, כל אשר חפץ עשה.
ולפי הנ"ל יש לפרש, שאנו מבקשים לה' שיעזור לנו לצאת מהגלות, שזה שאומרים לא לנו, הכונה על הרצון לקבל שלנו, זאת אומרת, שאנו רוצים שהמחשבות והרצונות והמעשים לא יהיו עבור הרצון לקבל שלנו, שזה נקרא, שכל החשיבות הוא לאומות העולם.
אלא לשמך תן כבוד, שלא תהיה שכינתא בגלותא ושתהיה בבחינת עפר, אלא שתהיה מגולה הכבוד שמים.
שזה נקרא שיתגדל ויתקדש שמיה רבה, וזה ענין למה יאמרו הגוים, היינו אומות העולם שבתוך אדם, שהם נקראים גוים, ומה הם אומרים, איה נא אלקיהם, היינו שהם מתנגדים לאמונת ישראל, שעבודתם הוא במוחא וליבא שכל עבודתם הוא בתוך הדעת, אבל אלקינו בשמים, היינו שדוקא למעלה מהדעת הנקרא שמים, שהוא למעלה משכלנו. ולמה עשה שעבודה שלנו יהיה למעלה מהדעת, אין אנו אומרים שאינו יכול לעשות אחרת, אלא "כל אשר חפץ עשה" והוא הבין שעל ידי עבודה למעלה מהדעת, הוא דרך יותר צלחה להגיע למטרה שנוכל לקבל את הטוב והעונג, ויחד עם זה, ישארו בעל מנת להשפיע, ולא לתועלת עצמו.
ויש לפרש, "על חסדך על אמתך", שאנו מתפללים לה', "כי לשמך תן כבוד". על חסדך הכוונה שמדת החסד ישפיע לנו שיהיה לנו הכח ללכת במדת החסד הנקרא כלים דהשפעה, שבזה שיהיה לנו השתוות הצורה, אז נוכל אח"כ לקבל את הטוב והעונג, שזה נקרא מדת האמת, כמו שמפורש בתלמוד עשר ספירות (חלק יג דף א'תיט ובאו"פ שם) וז"ל, לכן נקרא גילוי השגחתו בשם, ואמת, כי הוא אמיתיות הרצון שלו ית' וכו', באים רק לגלות אמיתיות הזו שבהשגחתו, שהוא להטיב לנבראיו וכו', ולפיכך נקרא תיקון הזה בז"א בשם, ואמת, עכ"ל. וזה הפירוש על אמיתך.