תוכן

ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה. וישמע אלקים את נאקתם וגו' (שמות ב, כג-כד)
זאת אומרת שכל-כך היו סובלים יסורים עד שאין באפשרות לשאת אותם, וכל כך הפצירו בתפילה, עד "ותעל שועתם אל האלקים". והלא אנחנו רואים שהיו אומרים: "מי יתן וכו' בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע", וכן אמרו: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" וכו'?
והענין הוא, שבאמת עבודת מצרים היתה חביבה עליהם ביותר. וזה ענין "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם", היינו שאם הישראל תחת שליטת איזו אומה, אזי האומה הזו שולטת עליהם ואין להם באפשרות לפרוש משליטתם. אם כן היו טועמים טעם מספיק בהעבדות הזו, ואי אפשר להם להגאל.
ומה עשה הקב"ה, "וימת מלך מצרים", היינו שאבדו העבדות הזו, וממילא שלא היו יכולים עוד לעבוד. שהם הבינו, באם שאין שלמות המוחין, אזי אין העבדות בשלמות. לכן: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", העבודה, היינו שלא היה להם סיפוק בעבודה, שלא היתה להם שום חיות בעבדות. שזה סוד "וימת מלך מצרים", שכל השליטות של מלך מצרים, שהוא היה זן ומפרנס אותם - מתו. לכן היה להם מקום לגלות תפילה, ותיכף ויושעו.
וזה אחר כך, כשהלכו במדבר ובאו במצב הקטנות, היו משתוקקים לעבדות שהיתה להם מטרם מיתת מלך מצרים.