תוכן

ויכוח ראובן עם אביו יעקב

סוד הכתוב 'ואני אנה אני בא' (בראשית לז, ל) – ויכוח ראובן עם אביו יעקב

כתיב 'וישכב ראובן וגו' ויהיו בני יעקב שנים עשר', ונודע, דכל פסוקא דלא פסקי משה, אנן לא פסקינן (תענית כז, ב), אם כן משמע להדיא דמספר שנים עשר השבטים תלוי במעשה ראובן.

אכן כן הוא באמת, כי בעת ששמע ישראל, נטל ממנו הבכורה ונתנה ליוסף (דברי הימים א' ה, א), וא"כ מנשה ואפרים כראובן ושמעון נטלו ב' חלקים בארץ וכן בדגלים, אשר חלק בכורה השלים מספר י"ב, כי לוי חלק ה' הוא בסוד תרומה ומעשר. וז"ש 'וישמע ישראל' מעשה ראובן, ונטל ממנו הבכורה ונתנה ליוסף, וע"כ 'ויהיו בני יעקב שנים עשר', כי יוסף נבחן לשני בנים כנ"ל, כמו שאמר יעקב 'אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי' (בראשית מח, ה).

וזה סוד 'הילד איננו ואני אנה אני בא'

כי אחר מעשה ראובן, שהיה לו בדין להענש מיעקב אביו, מכל מקום נמתק חטאו בסוד השלמת י"ב השבטים שהיה אי אפשרות בלעדו כנ"ל. וע"כ כיון שראה ראובן ששמעון ולוי רוצים להרוג ליוסף, נבהל מאד, כי עתה ח"ו יתקלקל המספר י"ב שנצמח ע"י מעשה בלהה, וא"כ יחזור ויתעורר החטא על ראשו, כי אין כאן שוב אלא עבירה פשוטה, ולפיכך 'וישמע ראובן ויצילהו מידם למען השיבו אל אביו', ונשלך לבור וכו', ולפיכך כששב אל הבור וראה כי נמכר ואינו שם, אמר 'הילד איננו', וא"כ אין לי שום תיקון במעשה בלהה, 'ואנה אני בא'.

וזה סוד 'בכור שוטה, בניו הם ולא בני'

כי אחר מכירת יוסף, שנענש יהודה במיתת שני בניו, בשביל שלולא עצתו היה ראובן מחזירהו אל אביו (וכאן צריך להבין, שכל כונת יהודה היה להציל חיי יוסף, ואם היה יודע כוונת ראובן למען השיבו אל אביו, ודאי לא היה חולק עליו, אלא שהיה משתתף עם ראובן, אלא שלא ידע כוונת ראובן, והוא לבדו לא היה יכול לחלוק על כל השבטים).

ולפיכך אמר לאביו (שחשדם במקרה דמכירת יוסף כנודע), מהו דעתך, חבורה כולה אינם מפחדים מעונש, תן אותם על ידי, וא"כ אם לא אביאנו אליך, הרי ימותו ב' בני כמו בנים דיהודה, וע"כ לא תחשדני ותוכל לבטוח עלי לבדי, כי אני יודע שיש כאן כי אדוני הארץ צוה להביאו (ועוד מפני שידע בעצמו שהוא נקי ממכירת יוסף).

אכן אביו סבר ש'טרף טורף יוסף', וא"כ חזר וגלגל חטא דמעשה בלהה על ראובן, כי לא השגחה ומלאך ה' אנסו מטעם המילוא די"ב שבטים, כי חסר המנין גם עתה, ולפי"ז חזר הבכורה לראובן, וע"כ אמר לו, 'בכור שוטה', כלומר, מקודם היתי סבור שלא נכנס בך רוח שטות במעשה בלהה, אלא מלאך אנסך. ועתה אני רואה שלבשך רוח שטות ככל עוברי עבירה, וא"כ נשארת ג"כ בבכורה, כי לא אוכל להענישך, כי רק יוסף היה לו טענת בכורה, היותו בכור לעקרת הבית, וא"כ אי אפשר לי להעביר נחלה, וא"כ בניך חנוך ופלוא בני הם ממש שישלימו השבטים, ולוי ח"ו לא יהיה בחינת מעשר בסוד הכתוב (בראשית כח, כב) 'כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך', כי בהכרח שיהיה י"ב שבטים בחלוקת הארץ, וא"כ גם לוי יתפקד בתוך בני ישראל ובירושת הארץ. וזהו שאמר 'בכור שוטה', כלומר, אע"פ שעשה מעשה שטות נשאר בבכורה, וממילא חנוך ופלוא בני יעקב כראובן ושמעון, ונמצא שראובן צדק לפי שידע האמת כי נמכר יוסף והוא חי, ויעקב כעס עליו מפני שסבר כי טרוף טורף יוסף.

וזה סוד 'מי גרם לראובן שיודה, יהודה'

כי היה פלוגתא בין ראובן ליהודה, אשר יהודה אמר שלא חטא במכירת יוסף, ואדרבה, שהציל את חייו מידי נחשים ועקרבים או שהיה מת בהבור מרעב, וא"כ, אדרבה, עשה לו טובה במכירתו למצרים.

וראובן הטיל כל האשמה רק על יהודה לבדו, כי אמר שכבר הצילו מידי שמעון ולוי בהשליכו על הבור, ואח"כ היה בא ומחזירהו לאביו, לולא עצת יהודה למכרו לישמעאלים.

וזהו שגרם שלא נתן את תמר לשֵׁלָה בנו

כי תמר ידעה שראובן צודק, שהיה באמת כונתו להציל ליוסף, וכל החטא תלוי בעצת יהודה, ולפיכך נענש במיתת שני בניו, ולא מסבתה מתה (אולי צ"ל מתו), וע"כ צריך שֵׁלָה להנשא לתמר, כי אינה קטלנית.

אמנם יהודה חשב כי נקי הוא ממכירת יוסף, כמו שכתוב (בראשית לז, כו) 'מה בצע כי נהרג את אחינו', גם אי אפשר באופן אחר להצילו, מאחר שהיה יחיד בין השבטים, כי אפילו ראובן הסכים למיתת עצמו, כמו שכתוב (בראשית לז, כב) 'ויד אל תשלחו בו' אלא ימות מעצמו, וכיון שנקי הוא מחטא, א"כ בניו מתו בסיבת תמר, וא"כ קטלנית הוא, וא"כ אסור לו לסכן את חיי שלה בנו.

וזה סוד 'חותמך ופתילך ומטך אשר בידך' (בראשית לח, יח)

ופרש"י: 'טבעת ולבוש ומטה'. וצריך להבין הכונה שבג' דברים אלו דוקא. והענין, מפני שהם ג' סימני מלכות: דהיינו טבעת המלך, ולבוש מלכות, ומטה הממשלה שנקרא שבט מושלים. ומתוך שיהודה ידע ברוח הקודש שהמלכות ישראל שלו הם, ועל כן היה לו ג' טכסיסי מלוכה אלו.

וזה סוד 'לאיש אשר אלה לו אנכי הרה' (בראשית לח, כה)

ולכאורה הו"ל (-הוה לה למימר) 'לאיש שאלה שלו הם', ומהו המליצה 'אשר אלה לו', דמשמע כענין מיוחד שאינם שכיחים לשום אדם.

ובהנ"ל ניחא, כי רמזה לו שהקולר של מכירת יוסף תלוי על צוארו, כי על ידי מעשה בלהה ניתנה הבכורה ליוסף והמלכות ליהודה, וא"כ יש טהרה גמורה למעשה ראובן על ידי חיי יוסף, וא"כ ברור שראובן לא יכול להסכים ח"ו בשום אופן על מכירת יוסף, כדי שלא יאמרו שחטא ח"ו, וכיון שמוכח כונת ראובן בהשלכתו לבור היה למען השיבו, וא"כ רק עצתך גרם שלא היה יכול להשיבו, וא"כ הקולר על צוארך, וא"כ מתו הבנים בסיבת עוונך ולא בסבתי, וא"כ היית צריך ליתן לי שלה בנך. וכיון שלא נתת לי, א"כ מחויב אתה ביבום (ואם היה חשש קטלנית היה פטור מיבום, כי פיקוח נפשות דוחה יבום), וזהו שהוכיחה 'לאיש אשר אלה לו', כלומר, ג' סימני מלכות האלו, שמתוך זה ידוע צדקתי במיתת בניו.

וזה סוד 'צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני, ולא יסף עוד לדעתה' (בראשית לח, כו).

ולכאורה, מאחר שנתגלה שההריון כשר הוא, איזו קשר צריך עוד עם שלה בני? ועוד, איזה המשך עם שלא פסיק עוד לדעתה? [ומהו צדקה ממני, שאין לו הבנה כ"כ?]

ובהנ"ל תבין היטב, כי ענין 'צדקה' אינו סובב על ההריון רק על טענתה, שהודה כאן בעוון של מכירת יוסף, וע"כ סיים 'ולא יסף עוד לדעתה', כלומר, שאינה קטלנית, ואין פחד לדור עמה, כי בעוונו עצמו מתו בעליה הראשונים, והיא צדקה יותר ממני בדבר מיתת הבנים.

וזה סוד 'מי גרם לראובן שיודה, יהודה' (בבא קמא צב, א)

כי כל זמן שיהודה פטר את עצמו ממכירת יוסף ולא האמין לראובן שהיה כוונתו להשיבו אל אביו, היה ראובן מתבייש להודות במעשה בלהה, כי מאחר שרצה לנקום את עצמו ולהאביד את יוסף בשביל נטילת הבכורה, כמו שכתוב (בראשית לז, ח) 'המלוך תמלוך עלינו המשול תמשול בנו', כי כל אלה סברו השבטים ששייך לראובן, שהוא הבכור, וא"כ הרי מעשיו מוכיחים שמעשה בלהה אין שם שום ענין של מילוי מספר השבטים כנ"ל, דאי לאו הכי לא היה מתנחם להאבידהו.

משא"כ אחר שיהודה הודה במכירת יוסף ובכוונת ראובן שהיה להשיבו אל אביו, וא"כ גלוי לכל שענין תיקון נצחיות והשגחה פרטית היה במעשה בלהה, וממילא לא היה בוש מלהודות במעשה בלהה, כי גלוי לכל שמעשה ה' מאד נורא הוא ו'לו נתכנו עלילות' (שמואל א' ב, ג).

'אותי שכלתם, יוסף איננו, ושמעון איננו, ואת בנימין תקחו' וגו' (בראשית מב, לו)

ופרש"י, שחשדם שהרגו לשמעון גם כן כמו ליוסף, ועל כן פחד גם כן ליתן עמהם את בנימין, כי שמא רוצים לאבד אותו ג"כ ח"ו. וצריך בינה.

ונראה, שיעקב חשד בעיקר את ראובן, כי שנאת יוסף על חלומותיו נוגע לראובן יותר מהכל, כי לו המלוכה והממשלה ועוד מתוך שהוא בכור בן לאה, ע"כ ראוי לקנאות בני רחל ביותר מכל השבטים, ועל כן פחד כמו שעשה ביוסף בן רחל כן יעשה בבנימין בן רחל.

וזהו שהשיבו תיכף, 'ויאמר ראובן, את שני בני תמית' וגו' (בראשית מב, לז), כלומר, שרמז לו כי החטא של יוסף, על יהודה הוא, וסימנך שנענש במיתת שני בניו, ולפיכך תתנהו על ידי ואנכי אערבנו, כדי שלא יגיע לי כמו ליהודה.

ומזה תבין חכמת ראובן, כי בהמלות 'את שני בני תמית' תירץ לו ב' חשדות כאחד.