תוכן

שיחה מוצאי יום הכפורים תשי"א
התחיל לדרוש בעניני דיומי, וענין חשיבות וקדושת ​יום כפור, ואמר – שכל ענין הודויים הוא, מפני שאור החכמה אי אפשר להמשיך אלא ע"י אסור, חטא, מפני שהוא אור גדול ונשגב מאד שכל נגיעה קלה בו הוא חטא. ולפיכך אנחנו מתפללים ומתודים "על חטא", כל כך הרבה ודוי, שכן אי אפשר להמשיך את האור הגדול במעלה והנשגב ששמו "חכמה", שכל נגיעה קלה בו הוא בחי' חטא.
ואמר, ויום טוב היה עושה כהן גדול בצאתו. ושאל: למה דוקא בצאתו ולא בביאתו או בכניסתו. ואמר, שכל היום טוב הוא רק "בצאתו", היינו אחרי שקבל מחילת העוונות, אחרי הודויים והתפילות. שבזמן ההמשכה אי אפשר אפילו לדבר על יום טוב, ההמשכה של האור הזה היא מלאה דינים קשים, ואי אפשר לדבר על יום טוב, בזמן שישנם דינים. שבזמן הזה של הודויים והמשכת האור נקרא "יום הכפורים" ולא "יום טוב". אבל "בצאתו" היינו אחרי שהתודה והתפלל והקב"ה קבל תפלתו, והזדונות נעשו לו כשגגות, ושגגות לזכיות, (וכאן שאלתי: מתי נעשית לזכיות. אמר: באותו רגע) אז יום טוב, אז כבר יום טוב. שאומרים במוצאי יום הקדוש "גוט יום טוב", שבאמת יום טוב – ועוד איזה יום טוב, ויום טוב היה עושה כהן גדול בצאתו.
ושאל רבי ברוך: לאן הוא יוצא? ואמר הוא (שליט"א) כהן גדול- לחסדים- לבחינתו הוא, וכל יום טוב הוא חסדים. ושאלתי: [ומתי הוא ממשיך זה], ווען ער וויל? אמר הוא (שליט"א): מקבל זיין דעם אור – עם ממשיך זיין, זה לא תיכף. אמאל קען מען מקבל זיין דעם אור פון יום כפור אום תשעה באב. דאס הייסט – ווען ער איז ראוי און ריין צו מקבל זיין דעם אור וואס ער האט ממשיך געווען יום כפור. ושוב שאלתי: צו קען ער עם שטענדיק ממשיך זיין (וכונתי היתה אם האור הזה הוא נצחי, הלוא אי אפשר להמשיך אור תמיד). ואמר: אודאי, נאר צו וואס? מדארף פון פסח פיר פסח, ולא פסח סוכות וכו', אלץ צו וואס מדארף, און ס'איז נוטיק. [לקבל את האור שאותו המשיך, זה לא תיכף, לפעמים אפשר לקבל את האור של יום כיפור בתשעה באב. מתי שהוא ראוי ונקי לקבל את האור שהמשיך ביום כיפור. ושוב שאלתי: האם הוא תמיד יכול להשיך את האור? (וכונתי היתה אם האור הזה הוא נצחי, הלוא אי אפשר להמשיך אור תמיד). ואמר: ודאי שהוא יכול להמשיך את האור. שצריך להמשיך את האור של פסח בפסח, ולא את האור של פסח בסוכות, הכל לפי הצורך, זה צריך להיות מותאם.]
און כל זמן מען איז ממשיך דעם אור פון יום כפור (מלמעלה למטה), דאס הייסט "חבוק", כאטש דארטין איז דא אויך חסדים, ווייל בינה איז דאך דער מקור פון חסדים, אבער דאך איז די שמאל דבינה אין די שליטה איז אינגאנצן צו שמאל (חכמה), איז אין גאנצן נישט ניכר די חסדים, און ס' רעכענט זיך אין גאנצן אויף איר שליטה ווי ווען קיין חסדים וואלטן דארט אינגאנצן נישט געווען נאר חכמה אליין. [כל זמן שממשיכים את האור של יום כיפור מלמעלה למטה, היינו ג"ר דחכמה נק' זה חיבוק השמאל. למרות שיש שם גם חסדים. מטעם שהבינה היא המקור של החסדים. אבל בשמאל דבינה השליטה היא לגמרי לחכמה. החסדים אינם נכרים כלל. וכלל אין ניכרים החסדים. והכל נכנס בשליטה של הבינה, אם לא היו שם חסדים, היתה שם רק חכמה לבד לגמרי.]
ושאלתי: פאר וואס הייסט דאס יום כפור און נישט א אנדערע שם, אנאנדער הגדרה? [ושאלתי: למה נקרא זה יום כיפור, ולא שם והגדרה אחרים?]. ואמר- שכיון שהאור הנשגב הזה נמשך ע"י ... וחטא, מן הדין שיקרא כפור וקנוח, שבפחות צריך מקודם להעברת הדין שם מציאותו הוא בהתנגדות לזכיות, ואיך יכולים [לזכות] לזכיות מבלי לכפר קודם הדין... [חסר שורות] שהוא שלילית ומוקצית ובא ע"י חטא ואיסור, עכ"פ שצריך לכפר ולהעביר אותו ולמחקו, וזהו פירוש יום הכפורים- שמורידים את העוקץ ונשאר קישוט.
ואמר בענין החמשה ענויים שנוהגין ביוה"כ שהם איסור אכילה ושתיה וכו', שהם גם כן מבחינה הזאת, היינו מבחי' ענוי – שהאור הזה נמשך ע"י ענוי וחטא (מראה גדולה). ענוי אכילה ושתיה שפירושו בלי חסדים (חכמה בלי לבוש). וענין חמשה ענויים הוא כנגד כח"ב תו"מ דצד שמאל, שכל הקו הזה הוא בבחינת ענויים הוא בא. וכדוגמת עליון כן למטה. שכן בינה עד [הוד] התפשטותה. וצריך לדעת כי בר"ה חוזר העולם לקדמותו, היינו כמו שהיה בשעת הבריאה – שה"ת עלתה לבינה, ונשאר קו ימין דבינה בנפש דאורות, וקו שמאל דבינה עלה לראש ונעשה שלמות בקו שמאל דכלים והיה ג"ר דחכמה דבינה, והיו דינים קשים משני הקוים, כי בזמן שליטת שני מאורות הגדולים ביום רביעי של מעשה בראשית, שחג"ת היו בקו ימין ומלכותא דדוד בקו שמאל, והיתה מחלוקת בין הקוים.
וצריך להבין תשובתו "אודאי" לשאלה: צו קען ער עם שטענדיק ממשיך זיין? [האם הוא תמיד יכול להמשיך את האור] אודאי, רצונו לומר שבאור שממשיך ביוה"כ מלמעלה למטה היינו חכמה, כולל כל האורות של כל ימות השנה, ומה ששופע בשנה הזאת הוא רק ממקור הזה, היינו שזה משמש מעין מקור לכל האורות ולכל המוחין שיבואו לכל העולם במשך השנה הזאת. ויוצא מזה שהאור שממשיכים ביוה"כ כולל בתוכו כל ההארות והמוחין לכל מיני צרכים והשפעות של כל השנה הנכנסת.
חבוק נקרא כל זמן בנין הנוקבא נקרא חבוק- תקופת בנינה נחשבת כל זמן לחבוק עד שנגמרת ובאה לידי זיווג, שזה נקרא "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני", ואח"כ "שמאלו תחת ראשי" בגמר הבנין.