תוכן

ד' חנוכה תשל"ב

בזהר וישב, "ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו" וכו' ויהי כהיום הזה. יומא דיצה"ר שלטא בעלמא וכו' אימתי, יומא דאתי בר נש לאתבא בתיובתא על חובוי או להשתדלא באורייתא ולמעבד פקודי אורייתא וכו' (וישב סט). בנשמת אנו אומרים שועת עניים אתה תשמע צעקת הדל תקשיב ותושיע, מי ידמה לך ומי יערוך לך.
לכאורה צ"ל מהו דוקא התפילה של העני והדל. וכנראה שכוונתו שהשועה והצעקה הן על מה שכתוב אח"כ, היינו מי ידמה ומי ישוה. לכאורה, איך אפשר על דעתו של אדם להדמות להקב"ה.
ואפשר לפרש, היות שיש ג' מינים בעבודת ה', שבכל אחד מהן נוהג ענין יצה"ר ויצה"ט. א' בזמן שמקיים תורה ומצות על כוונת דשלא לשמה, כדוגמת עמ"נ שיקראני רבי, שאז הכוונה שהוא רוצה תמורת העבודה, שהנבראים ישלמו לו עבור טרחתו בתו"מ. נמצא שהוא עובד לא שהבורא ישלם לו שכרו, אלא שאנשים ישלמו לו שכרו. לכן הוא עובד בפרהסיא, כדי שאנשים יראו שהוא עובד בשבילם, כדי שישלמו לו. ואם הוא יהיה אז בהצנע לכת, מי ישלם לו את שכרו.
בחי' ב' שעובד לשמה, היינו שהקב"ה ישלם לו את שכרו, שיתן לו את הטוב של עוה"ז או של עוה"ב. ואז הוא עובד בהצנע לכת, היינו שאנשים לא יראו את עבודתו, שזה נק' שלא תהיה שליטה להחיצונים, היינו אנשים מבחוץ כשהם יראו את עבודתו. שעי"ז הוא נופל תחת שליטת החיצונים, היינו שידרוש שכר מאנשים עבור עבודתו. והוא רוצה שהקב"ה ישלם שכרו.
וזה נקרא לשמה, היות שהוא רוצה שהקב"ה ישלם לו שכרו. נמצא שהוא עובד עבור הקב"ה. משא"כ מי שרוצה שהבריות ישלמו לו שכר, נמצא שלא לה' הוא עובד אלא רק עבור הבריות. וראיה לזה שהוא רוצה שהבריות ישלמו לו שכר עבור היגיעה, וזה נק' שלא לשמה. משא"כ לשמה, כשהוא עובד לשם ה'. ואז הוא לא רוצה שהבריות ישלמו לו, רק הבורא.
בחי' ג' היא שלא עמ"נ לקבל פרס. אז באה שליטת היצה"ר, ושואל, מה העבודה הזאת לכם. וזאת נקראת שאלת רשע, כי אז אין מה להשיב לו. כי להיצה"ר בשלא לשמה אין לו שליטה, היות שיש לו מה להשיב, היינו שהבריות יתנו לו תמורה, שהם ישלמו לו שכר. והיצה"ר דבחי' הב', כשעובד לשמה, ג"כ יש מה להשיב לו, היינו שהקב"ה יתן לו תמורה, היינו שהקב"ה ישלם שכרו.
משא"כ היצה"ר דבחי' ג', שהיא שלא עמ"נ לקבל פרס. וכשהוא שואל, מה העבודה הזאת לכם, אין מה להשיב לו על השאלה. לכן רק אז יש לו שליטה. לכן אומר הזה"ק, מתי הוא יום דשליטת היצה"ר, דוקא בזמן שרוצה לעשות תשובה, היינו לחזור למקורו, היינו כמו שהמקור שלנו הוא רק להשפיע לנבראים, כמו"כ אנחנו צריכים ג"כ להיות רק להשפיע להבורא.
וזה שאומר, לעסוק בתורה ולעשות מצוות התורה. ג"כ יש לפרש ע"ד הנ"ל, שהוא רוצה לעסוק בתורה, כדי שיוכל לעשות מצוות התורה. שהכוונה כמחז"ל (קידושין מ:), גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. היות שבזמן שהאדם רוצה לעסוק בבחי' שלא עמ"נ לקבל פרס, אז יש שליטת הרע, ואינו יכול לעשות מצות התורה. וזהו, בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, היינו ע"י העסק בתורה, אז הוא יכול לבוא לידי קיום המצות בשלא עמ"נ לקבל פרס.
וזהו, שוועת עניים, וצעקת הדל, מה הם רוצים, מי ידמה ומי ישוה לך, היינו בהשתוות הצורה, מה הוא רחום אף אתה רחום. והם נקראים עניים ודלים, היינו בדעת, כי אין להם מה להשיב להיצה"ר בזמן ששואל מה העבודה וכו'. משא"כ בב' בחינות הקודמות יש דעת מה להשיב לו. לכן דוקא אז נקראים עניים ודלים, ורק אז יש שליטת היצה"ר.