תוכן

יא) והנה בן זומא רצה להמשיך בינה דאבא, לפי שחשב ואמר הנה כל פגם אדה"ר היה תלוי במה שנתאחזו הקליפות בעיטרה דגבורה, כשירדה למטה ונפרדה מעיטרא דחסד, וזה שרש קלקול הפגם והחטא, ולכן אמר אטרח לתקן ולהעלות את עיטרא דגבורה לבד, וממילא יתוקן השאר, ולכן המשיך את בינה דאבא, כדי שהיא תמשיך למעלה את בינה דאימא, ואז בינה דאימא תמשיך את הגבורות שהם מצדה ויעלו למעלה, ולא יוכלו החיצונים להתאחז בהם כבתחלה. ואמנם גם הוא חטא בזה, לפי שתחלה היו הגבורות עם החסדים למטה, ומתמתקות קצת ע"י החסדים הקרובים אליהם, ובפרט כי הבינה שהיא נקראת גבורה עליונה, היתה רחוקה מהם, ועתה עלו הגבורות ונתרחקו מן החסדים, ולא עוד, אלא שנתחברו עם בינה דאימא שהיא גבורה עילאה, והרי נתחברו כל הגבורות יחד מבלי חסדים כלל, ונעשו הגבורות דינים קשים מאד. ואעפ"י שסמך על מה שכבר עשה בן עזאי, חבר הגבורות כנז' שהוא פגם גדול. ואדרבא חטא בן זומא יותר מבן עזאי, לפי שבן עזאי נשארו החסדים למטה עם הגבורות למתקם, ובפרט כי בינה דאימא גבורה עליונה היתה רחוקה כנז', ומה שפגם לא היה פגם בהם, אלא שהרחיק וסלק מהם את החכמה דאימא ועלתה למעלה, אבל בן זומא הרחיק גם את הגבורות מן החסדים, ולא עוד, אלא שחברם עם גבורת בינה ונעשו דינים קשים, ולכן נענש יותר, כי הציץ ונפגע ויצא מדעתו.