תוכן

תשמ"ד-מה מאמר לו
בזהר וארא (דף כט אות פט-צ ובהסולם) כ"ש, פתח ר' אלעזר ואמר, וידעת היום והשבות אל לבבך, כי הוי' הוא האלקים, שואל, מקרא זה היה צריך לומר, וידעת היום כי ה' הוא האלקים, ולבסוף, והשבות אל לבבך, כי הידיעה שה' הוא האלקים, מכשירו להשיב אל הלב, וכו',
ומשיב, אלא אמה משה, אם אתה רוצה לעמוד על זה, ולדעת כי ה' הוא האלקים, אז והשבות אל לבבך וכו', הרי שאין לדעת כי ה' הוא האלקים, אלא על ידי והשבות אל לבבך, לכן הקדים הכתוב, והשבות אל לבבך לדעת על ידו את הדבר, שה' הוא האלקים, עכ"ל.
ויש לפרש את זה ע"ד העבודה, דסדר העבודה, הוא לא כמו שהשכל מחייב, כדעת אומות העולם, מקודם נשמע ואח"כ נעשה, אלא מקודם נעשה ואח"כ נשמע, כמו שאמרו ישראל נעשה ונשמע, כי חז"ל אמרו (שבת פח, א) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול, ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו.
משמע שבזה שאמרו נעשה ונשמע, בזה הם דומים למלאכי השרת ולא לבני אדם, ויש להבין מהו הטעם.
הנה מלאך נקרא שליח, ויש בזה ב' בחינות מלאכים שנקרא שליחים, א' היינו שאינו חשוב לו מה שהמשלח אומר לו לעשות, ומה הוא עצם המעשה לא מעניין לו, כדוגמת מי שנותן איזה חבילה למי שהוא שימסור לשני לא מעניין מה שיש בחבילה ומה הקשר בין המשלח את החפץ למקבל את החפץ, אלא אם הוא רוצה למלאות את הצווי של המשלח הוא עושה את הדבר בחפץ לב, ובטח שהשליח מקבל איזה שכר תמורת העשיה, וזה נקרא הוא משמש את הרב על מנת לקבל פרס.
ב' שיש לפעמים, אם המשלח הוא אדם חשוב, אז השכר שלו הוא במה שזכה לשמש את הרב והוא לא צריך לשום תמורה המכונה פרס, נמצא שהשליח אין לו שום ענין וצורך לדעת הקשר, שיש בין המשלח ששולח החפץ להמקבל החפץ, וכמו כן אין לו צורך לדעת מהו החפץ היינו מה יש בהחבילה הזו, מה שהוא מקבל מהשולח להוביל את החפץ לפלוני אלמוני.
וזה ענין נעשה כמו שליח, ולא מעניין לנו שום דבר, כי אנו רוצים לשמש את המלך שיהיה לו הנאה, והנאה שלנו הוא בזה, שהוא נותן לנו אפשרות לשמש אותו, וזה הוא בחינת מלאך היינו שליח.
וענין נשמע, פירושו שהוא כבר שומע ומבין את כל הענין סביב סביב, זאת אומרת שאז הוא לא נקרא מלאך שליח, אלא אז הוא נעשה להמקבל בעצמו את המתנה מהמשלח, ואז לא נקרא ענין זה שליח ומשלח אלא שזה נבחן למקבל ונותן, משום שהוא בעצמו יודע מה שיש בהחבילה זו, משום שהנותן רוצה שהוא יקבל את חבילה ויראה את החשיבות של המתנה מה שהוא נותן לו.
ולפי הנ"ל יכולין לפרש, דענין והשבות אל לבבך, הוא ענין נעשה, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת, ואח"כ יכולים לזכות לבחינת הויה הוא האלקים, שהוא בחינת נשמע.
ובחינת מעשה, הכוונה בחינת עשיה בכח, שאין לו שום תשובה להשיב להגוף על מה שהוא שואל, והוא רואה מה שהגוף שואל זהו שאלה נכונה שאין מה להשיב עליה, ואז אין מקום לדין ודברים כיון שהוא שואל שאלות נכונות, ואז יש רק תשובה אחת שהוא למעלה מהדעת, היינו אעפ"י שהגוף מתנגד לכל עשיות מה שהוא רוצה לעשות לשם שמים, מכל מקום הוא צריך לומר מצוה גוררת מצוה והיות יש לו מצוה אחת מה שהוא מקיים אותה תמיד שהיא מצות מילה, שעל מצוה זו אין הגוף יכול להתנגד, לכן אם הוא יכול לשמוח, עם דבר אחד אפילו שהוא מקיים מצות ה', ואם הוא חושב על קיום מצוה זו שאין להגוף שום דעה על זה, ובכח הזה הוא יכול לעורר בעצמו שוב בחינת עשיה שלו, ולעבוד שוב במרץ כמו שהיה לו קודם הירידה, אבל צריכים לדעת כי כל עליה ועליה הוא דבר חדש, זאת אומרת שאין הוא בחינה חדשה כידוע. כמ"ש האר"י ז"ל אין יום דומה לחבירו ואין רגע דומה לחברתה, ואין אדם יכול לתקן מה שיתקן חבירו וכו'.
ובזה יש לפרש מה שאמרו רז"ל, (מנחות מג) ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ, וראה עצמו עומד ערום, אמר אוי לי שאעמוד ערום, בלא מצות, כיון שנזכר שבמצות מילה שבבשרו, נתישבה דעתו. לאחר שיצא אמר עליה שירה, שנאמר למנצח על השמינית מזמור לדוד, על המילה שניתנה בשמיני.
הנה בית המרחץ, יש לפרש כשהאדם נכנס לטהר את עצמו, מצב של טהרה נקרא בית המרחץ, ואז כשמסתכל על עצמו, היינו כמה תורה ומצות יש לו שיכול לומר שעשה אותם לשם שמים, אז הוא רואה את עצמו ערום, זהו על העבר, ואח"כ הוא מסתכל על ההוה, אז הוא רואה שגם עכשיו הוא לא רוצה לעשות שום דבר להשפיע, וזהו שאמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצות.
כיון שנזכר במצות מילה שבבשרו, נתישבה דעתו. משום שמצות מילה, לא היה לו שום מחשבות זרות, כיון שדעתו של התינוק לא היה משתתף בשעת המילה. ועל יסוד הזה של המילה הוא מתחיל לבנות עכשיו את כל סדר העבודה שלו, היינו שגם יהיו למעלה מהדעת. לאחר שיצא אמר עליה שירה, היינו שלאחר שיצא ממצבו, היינו בזמן העליה, שזה נקרא שיצא מבית המרחץ, שכבר נטהר, אמר עליה שירה, משום שעל היסוד הזה של למעלה מהדעת, בנה את כל הבנין מכאן ולהלאה, היות שהמצוה הראשונה, שהיה לו היה למעלה מדעתו.
ולכן יש לפרש שראה את עצמו עומד ערום, היינו שאין לו שום רצון לעשות מצות, אם כן אין לו עכשיו שום קשר עם הקדושה, כיון שהגוף מתנגד עכשיו לכל דבר שבקדושה, אבל כיון שנזכר במצות מילה שבבשרו, שעל זה כבר אין הגוף יכול להתנגד, ואפילו אלו שמלו א"ע הגם בזמן שמלו א"ע הי' להם בחירה, אבל אז הם היו בזמן עליה אחרת לא היו מלים א"ע, ואח"כ בזמן הירידה, כבר אין להם בחירה בענין מילה, אבל בנשים שלא שייך עמן מצות מילה בגופם, במה הם יכולים להתגבר, אפשר מטעם ערבות ישראל ערבים זה לזה. והמצוה הזו נחתם בבשרו ממש היינו בהגוף שלו, ולא במצוה מעשית שהוא מחיצוניות גופו, נתישבה דעתו, היינו שגם במצב ירידה כזו, הוא נמצא מקושר עם המצות של הקב"ה.
וזה יכול לתת לו מקום לבנות בנין דקדושה ולומר להגוף שלו אין אתה יכול להביא אותי לכלל יאוש, הלא אתה רואה שאתה מנותק מכל ענין תורה ומצות, ואין לך שום חשק, אם כן מה אתה חולם עוד שיש מציאות שהבורא יקרב אותך יותר מאחרים, והלא אתה רואה שאתה יותר גרוע מאחרים, מאין אתה מקבל חוצפה כזאת שהוא יקרב אותך ללכת על דרך האמת שהוא בחינת להשפיע ולא לקבל כלום, בו בזמן שאתה רואה שאפילו לעסוק בתורה ומצות שלא לשמה אין הגוף שלך מסכים.
ועל זה בא התשובה, שבכוונה תחילה השאיר הבורא ית', מצוה בהגוף שלך כדי שתוכל להראות שעדיין יש דבר שמקשר אותך עם הבורא, היינו מצות מילה, שאין אתה יכול לבטל אותה, וזהו שיגיד "כי לא ידח ממנו נידח", אלא כולם יתקרבו להבורא, לכן מזה נתיישב דעתו, שהתחיל לבנות כל הדעת שלו על מילה שבבשרו.
וזהו מילה שניתנה בשמיני, כי בינה נקרא שמיני שהוא בחינת חסדים מכוסים, היינו למעלה מהדעת.