תוכן

שמעתי מאאמו"ר זצ"ל ג' שבט תש"א
הנה צריכין להבין הלא מסכנות הוא לשון עניות ודלות ואו מלשון סכנה, והכתוב מסיים שהן ערים יפות וטובות היינו פתום ורעמסס.
וכן יש להבין, כי ששאל אברהם אבינו ע"ה להקב"ה: "במה אדע כי אירשנה וכו' ויאמר לאברם, ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה ". זה קשה מאד כיון ששאל במה אדע, היינו שרצה בטחונות על הירושה, ואיזה הבטחות נתן לו בזה שאמר לו, שזרעך יהיו בגלות.
וכן להבין מה שפירש הזוה"ק [בשלח סה] שאחר יציאת מצרים, זאת אומרת טרם קריעת ים סוף "ופרעה הקריב". ואומר הזוה"ק, היינו שהקריב אותם לתשובה. צריך להבין למה כך, הלא הוא היה רשע, ולמה הקריב אותם לתשובה, הלא היה צריך לעשות להפך?
ולהבין כל זה נקדים מאמר רז"ל (סוכה נב, א) כדדרש רבי יהודה, לעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה,ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה.
והמאמר הזה כולו מוקשה: א) אם כבר שחט את היצר הרע, מאיפה יש עוד רשעים. ב) צדיקים למה בוכין. ג) איך יכולים לטעות במציאות כששניהם רואים, שבטח אז שניהם רואים את האמת. ושיהיה כל כך מרחק, מהר גבוה-לחוט השערה.
וזה נבין במאי שאמר שם רב אסי, יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא (עכביש) ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר: הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה (ישעיהו ה' י"ח).
והענין, שענין האמונה מה שאנחנו מוכרחין לקבל על עצמנו, אינה משום שזהו מדרגה קטנה, שאנחנו עדיין איננו ראוים למדרגה גדולה ובשביל זה אנחנו מקבלים מדרגה קטנה, שנראית בעיננו לבחינת שפלות ופחיתות, ואינו כן. אלא שזו מדרגה גדולה. אם נדבר על בחינת כלי האמונה, אנו צריכין לידע שהכלי הזה הוא כלי נפלא ויקר ונשגב. ומעלתה גדולה מאד מאד, שאין סוף ותכלית לרוממותה. אלא מה שנראה בעינינו לבחינת שפלות, הוא מסיבת הרצון לקבל שפגע בנו. שהרצון לקבל ניכר לעיננו, בבחינת ראש וגוף, שהראש שלו נקרא ידיעה והגוף שלו נקרא קבלה. לכן אצלנו מה שהוא נגד הידיעה הוא בחינת שפלות ומעשה בהמה.
לכן שאל אברהם אבינו ע"ה, "במה אדע כי אירשנה". כי איך תהיה אפשרות לקבלת האמונה, הלא זה הוא כנגד הדעת, וכנגד הדעת, אין במציאות מה לעשות. נמצא שלא יוכלו לזכות לאור האמונה. שזו תכלית השלמות.
ועל זה השיב לו שהם יהיו בגלות. דהיינו, שהוא הכין קליפה, שהוא היצה"ר, אדם בליעל, אשר הם יהיו בגלות פרעה מלך מצרים, שאותיות פרעה הוא עֹרף, מֵצַר- יָם, שהיה מוצץ את השפע היורד לתחתונים. פירוש שהוא היה בא תמיד ושואל, "מי ה' אשר אשמע בקולו", ותיכף עם השאלה הזאת הם בקליפות, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות, אל תפנו אל האלילים, שעם הפניה לבד -היינו עם השאלה לבד- כבר עוברים על הלאו דאל תפנו.
וכיון שהסטרא אחרא רוצה שפע ויניקה מהקדושה, ומה עושה? על זה הפסוק: ופרעה הקריב. ועל זה עונה בזוה"ק [במדבר אות נ] האי נחש כפיף לרישא ומחי בזנביה. זאת אומרת, לפעמים הוא נותן רשות לאדם לקבל עליו את בחינת האמונה, שהוא ענין כפיף לרישא. וזהו שהקריב פרעה את לבן של ישראל לאביהם שבשמים מטעם שיהא מחי בזנביה. בכדי שאחר כך הוא לוקח הכל לרשותו, וזה שפרעה היה יונק כל השפע מבחינת עורף שהוא כנגד הגרון, שהוא בחינת רישא דגופא, שהיה לוקח הכל לבחינת הקבלה שלו.
וזהו פירוש: "ויבן ערי מסכנות", היינו לישראל. שכל כמה שהיו עובדים כשהיו בבחינת גלות, הכל היה לוקח פרעה. ממילא שהיו עניים, וכן שהיתה סכנה גדולה בדרך הזו, שחס ושלום יכולים להשאר כך כל ימי חייהם. אבל לפרעה, היתה עבודתם "פיתום ורעמסס", שהוא היה לוקח כל השפע מה שבני ישראל היו ממשיכים.
וזה: ויבן ערי מסכנות (לישראל.) לפרעה את פיתום ואת רעמסס. נמצא כל מה שהיו עובדים היה נופל לקליפות, שלא היו רואים שום ברכה בעבודתם. זאת אומרת בזמן שהיו עוסקים בבחינת אמונה השפעה, היתה להם חיות ופריה ורביה. ובזמן שבאו לבחינה שהיו רוצים לעבוד בבחינת ידיעה וקבלה, היו תיכף נופלים לרשות הקליפה, ופרעה היה תיכף נוטל את כל עבודתם. ואז באו לידי החלטה גמורה ומוחלטת, שהעבדות צריכה להיות רק בבחינת אמונה והשפעה, כי לולי זה היה תיכף בידו של פרעה. ולהפרד מהמקבל ראו שאין זה בידיהם. ואז, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", כשראו שאי אפשר להשאר כך שיהיו מפרנסין לקליפה, "ותעל שועתם אל האלקים", ואז ויגאלם ה'.
נמצא כי טרם שראו את המצב של העבדות שאינה על טהרת אמונה והשפעה, הם נמצאים ברשות הקליפות, לא היה להם הכרח לקבל את העבדות בבחינת אמונה והשפעה, שהיא בחינת שפלות, אלא על בחינת ידיעה וקבלה, יהיה יותר טוב ומשובח לפניו ית', כי כן הוא דרך בני אדם.
אבל כיון שהיה להם הקדם הגלות, אז הם ראו שהם מוכרחים לעבוד כך מטעם שאין להם עצה אחרת. זאת אומרת שהם אוהבים לעבוד בבחינת השפלות, שהיא אמונה והשפעה, מסיבה שמתיראים שלא יפלו לרשות הקליפות. ונקרא זה תלוי בדבר, היינו בסיבה הנ"ל. אבל אם בטל הדבר בטלה אהבה, דהיינו שאם יבטל הדבר, דהיינו היצר הרע, שהוא מביאו לידי "אל תפנו אל האלילים" - בטלה אהבה לעבדות של אמונה והשפעה.
וזה פירוש מה שאמרו רז"ל: שמתחילה דומה לחוט של בוכיא [עכביש], ואחר כך לעבות העגלה. היינו, שיש בחינת: אונס, שוגג, ומזיד. והנה הרצון לקבל המוטבע באדם, הוא אונס, וממילא שאין זה חטא, וזה רק בחינת עוון, כמ"ש "הוי מושכי העוון בחבלי השוא". אם כן אי אפשר לדחותו, ולהשתמש עמו או לשנוא אותו, מטעם שאין שום היכר שיהיה זה חטא. אלא לבסוף: "וכעבות העגלה חטאה". שאחר כך כיון שנברא יצר הרע ומרכבה שלמה של הקליפות, ושכל שליטתם הוא רק מחוט השערה הזה. שאז מוכרחין לבוא ולהפוך את כלי קבלה על כלי השפעה.
נמצא, שכל הגלות היא רק לגלות זאת, וזה שאמר לאברהם אבינו ע"ה כי גר יהיה זרעך וגו' ועבדום וענו אותם", וזה שאמר ר' יהודה: לעתיד, שיהיה בלע המות לנצח, דהיינו שהקב"ה שוחט להיצה"ר, ממילא שלא נשאר ממנו אלא כחוט השערה, שזה אינו חטא כלל (שהמשמעות של חוט השערה הוא שלא יכולים לראותו בעין), ומ"מ נשארים עוד רשעים וצדיקים, שאז כל הבחינות רוצות להדבק בו ית'.
אבל רשעים נקראות אלו הבחינות שיש להם עדיין החוט השערה, שלא הפכו את כלי הקבלה שלהם, הגם שרוצים אז להדבק, משום שכבר אין להם יצה"ר שיעכב על ידם. מכל מקום הם נשארים בחוץ מטעם שאין להם דביקות, מטעם שאין אני והוא יכולים לדור במדור אחד. שזהו בחינת הפכיות הצורה, ונעשין אפר תחת כפות רגלי הצדיקים.
דהיינו שעל ידי הרשעים יש יכולת לצדיקים לילך מחיל אל חיל, ממה שהם דורכים על עפרם, הם הולכים. פירוש כי אז הצדיקים רואים שכבר אין סיבה שהם יהיו מוכרחין לעבוד בבחינת אמונה והשפעה, שאין שום פחד, שכבר בילע המות לנצח, שכבר נשחט היצר הרע. מכל מקום הרשעים הללו אין יכולים להדבק, אז הם רואים שזו העבדות שהיתה אצלם מקודם, בבחינת אהבה התלויה בדבר. הם רואים עכשיו שזהו כמו שאז, הם עובדים בבחינה זו בחינת אהבה, ויש להם יכולת לילך ממדרגה למדרגה בבחינת אהבה.
וזה ענין "הללו בוכין והללו בוכין", שענין בכיה היא בחינת קטנות בחינת ו"ק, ויש חילוק בין ג"ר לו"ק. שמוחין דו"ק מאירים בבחינת עבר, שהם לוקחים אור וחיות ממה שהיה מקודם. משא"כ ג"ר מאיר בהוה, שהוא ממשיך עכשיו המוחין, על ידי שהוא מיחד הזווג. וזה פירוש שהצדיקים בוכין, איך יכולנו לכבוש הר גבוה. שעכשיו הם רואים האמת, שהיצר הרע היה מרכבה שלימה בבחינת "זה לעומת זה עשה האלקים", והיו אלה רחמים גדולים מצד השי"ת, איך שהם נצחו את המלחמה הנוראה הזו, ויש להם חדוה ושמחה מהנס שהיה להם, וזה נקרא בחינת מוחין דקטנות.
והרשעים בוכין שעכשיו אין להם שום עצה, אע"פ שהוא רק חוט השערה. אבל עכשיו שאין יצר הרע, אין להם סיבה שיוכלו להפוך את הכלים. משום זה בוכין שאין להם עכשיו שום עצה, אבל הם נעשים אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. שעל ידי זה שהם רואים שכבר אין יצר הרע ומכל מקום הם לא יכולין להדבק. אזי הם רואין שדוקא על ידי האמונה וההשפעה יכולים לבוא לשלימות. שאז הם משתמשים עם הכלי הזה לא מטעם הכרח, אלא מטעם האהבה, שדוקא לזו יש הסגולה הנפלאה.
אם לא היו הרשעים לא היו יכולין לגלות את האהבה הזו על הכלי הזה. ולמה הוא כך, למה נשארים רשעים, ועל זה משיב משום שיהיו אפר תחת וכו', שאם לא היו נשארין הרשעים, לא היה מי שיגלה שהעבודות של אהבה ואמונה הם בחינת אהבה שאינה תלויה בדבר כנ"ל.
ושמעתי פעם אחרת. הנה מה שאנחנו צריכים דוקא לאמונה, הוא מסיבת הגאות שיש בנו, שאז קשה לנו לקבל האמונה. ז"א, שאף על פי שהאמונה היא בחינה גבוהה ומדרגה נפלאה, שאין התחתון יכול להשיג ולהבין את יקר ערכה ותכלית רוממותה. זהו רק מסיבת הגאות שבנו, דהיינו הרצון לקבל, נדמה לעינינו שהוא בחי' שיפלות ומעשה בהמה. אשר לסיבה זו הוכן לנו אדם בליעל וסיעתו להחטיאנו. אשר אנחנו רואים, שבזמן שאנו לא רוצים לקבל את האמונה אנחנו נופלים ממצבינו. ובכל פעם ופעם אנחנו עולים ויורדים, עד שנקבע בליבנו שאין לנו עיצה אחרת אלא לקבוע את האמונה. וזה היה בכדי לקבל את האמונה. וזהו "ויבן ערי מסכנות" (לישראל) לפרעה.