תוכן

מוצש"ק שמות תשל"ח
מוצש"ק שמות תשל"ח א) ויאמר משה וגו' ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. ויאמר אלקים אל משה אהי' אשר אהי' ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהי שלחני אליכם (ג,יג-יד) ופירש"י: אהי' עמם בצרה זאת, אשר אהי' עמם בשעבוד שאר מלכיות. אמר לפניו, רבש"ע, מה אני מזכיר להם צרה אחרת, דיים בצרה זו. אמר לו, יפה אמרת, כה תאמר לבנ"י אהי' שלחני אליכם (ברכות ט:). ומפרש: ח"ו שהקב"ה חזר ממה שאמר מקודם. אלא למשה לבדו אמר שני פעמים אהי', ולישראל רק פעם אחת אהי'.
ותאמרןָ איש מצרי הצילנו מיד הרועים וגו' (ב,יט) איתא במדרש: משל לאחד שנשכו הערוד והיה רץ ליתן רגליו במים, נתנן לנהר וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים ושלח ידו והצילו. אמר לו התינוק, אילולי אתה כבר הייתי מת. אמר לו להתינוק, לא אני הצלתיך, אלא הערוד שנשכני וברחתי הימנו הוא הצילך וכו'. ולכך אמרו לאביהן "איש מצרי הצילנו מיד הרועים". כלומר, מי גרם לזה שיבוא אצלנו - איש מצרי שהרג. (שמו"ר א,לב)
אפשר לפרש ע"ד הרמז; הנה משה שבא לכלל ישראל לומר להם שה' יוציאם מהגלות, אז אמר לו אהי' פעם אחת, היינו, שרק גלות יש להם בזה שהישראל הוא בגלות אצל אומות העולם. היינו, שיש להבחין בין מצב שבו הגוי של ישראל הוא בגלות בין הגוים - שהאדם רוצה מה שגוים רוצים, דהיינו כל הדברים הגשמיים, והגוים לא נותנים להם מה שרוצים, והגוים של אומה"ע שולטים על בחי' גוים של עם ישראל - זה נקרא גלות גשמית.
אבל עיקר הגלות הוא בבחי' ישראל שבאדם, היינו, מה שהוא צריך לשמור את התו"מ והגוים הנמצאים באדם עצמו לא נותנים לו חופש לעשות מה שהוא רוצה, ואז האדם מרגיש שהוא נמצא בגלות בתוך הגוף שלו. ומטרם שהאדם יוצא מגלות זו, היינו מתאוות גשמיות, אין הוא מסוגל להרגיש תענוגים רוחניים מתו"מ. אז נותנים לגוף להבין שכדאי לו לוותר על תאוות גשמיות, שעי"ז יזכה לתענוגים אמיתיים. וזה נוהג כשמתחיל לוותר על תאוות גשמיות, אז הגוף רוצה להראות שליטתו, שנותן התנגדות על המעשים שלו.
וזה שאמר הכתוב: ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך. היינו, (מטרם) כשמתחילים לדבר עם הגוף הנקרא פרעה הרשע, 'לדבר בשמך', היינו לוותר הכל בשביל ה' - אז רואים את השפלות של הגוף ומתחילים להרגיש את הגלות. וזה: 'אהי' פעם אחת'. היינו, 'בצרה זו'. וזה שייך לכלל ישראל.
אבל יש עבודה הנקראת בחי' משה, שהיא בחינת תורה, שהיא צרה הב'. היינו, בזמן שהאדם כבר זכה לתענוגים רוחניים, שאז יש צרה שלא יכול לכוון אז בעמ"נ להשפיע, היינו, להחליט שאם ח"ו לא בשביל מצוה - הוא מוותר על התענוגים הרוחניים, זה קשה יותר מלוותר על תענוגים גשמיים, משום שככל שהתענוג גדול ביותר, יותר קשה הויתור על התענוג. וזה נקרא אהי' פעם שנית, היינו צרה אחרת. אבל זה שייך רק לבני תורה, הנקרא בחינת משה. וזה לא ללמד לכלל ישראל, אלא לבני תורה, שהם צריכים לדעת שגם תענוגים רוחניים אסור לקבל לתועלת עצמו, רק בעמ"נ להשפיע, המכונה מסך ועוביות.
והקב"ה הבטיח למשה, שהוא יוציא אותם מצרה ראשונה ומצרה שניה. אבל צריכים לדעת: עיקר היציאה היא מצרה ראשונה, שהוא מתאוות גשמיות. שבלי זה אי אפשר להגיע לתענוגים רוחניים.
וזה משל המדרש על "איש מצרי הצילנו מיד הרועים". שאומר: מי גרם לזה וכו', איש מצרי שהרג. היינו, זה שהרג המצרי, היינו הסיבה ראשונה, צריכים ג"כ לזכור אפילו אח"כ כשבא למצב הב', שהוא הגלות של תענוגים רוחניים, שצריכים לקבל אותם על מנת להשפיע והגוף לא מסכים.
היינו, זה שהרג את המצרי - הכוונה על תאוות גשמיות, הנקרא בחינת מצרי. משא"כ אח"כ, הצרה השניה - היא כבר בחינת ישראל, היינו, שיש לו תענוגים רוחניים ומ"מ הוא נמצא בצרה מזה שצריך להתגבר עמ"נ להשפיע. ושצריך שה' יגאל גם מצרה זו.