תוכן

בא תשמ"א
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו
ויש להבין: א) קושית הזוה"ק (אות לו), מדוע לא כתוב 'לך אל פרעה'. ב) קושית העולם, מדוע הקב"ה היה צריך להסכמת פרעה אם הוא רוצה להוציא את בני ישראל. ג) קושית העולם, מדוע לקח ממנו את הבחירה. ד) הכתוב מפרש שהסיבה שהכביד ה' את לבו היא - "למען שתי אותותי אלה". ויל"ה, אם הקב"ה רוצה לעשות אותות, מדוע היה מוכרח לעשות על ידי זה שפרעה יסבול יסורים מן המכות, היה יכול לעשות אותות ע"י אופנים אחרים שלא יגיע מזה נזק לפרעה.
לבאר כל זה, צריכים להקדים את מאמר חז"ל: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו וכו' לכף זכות". אם כן קשה, אם כבר הכריע את עצמו לכף זכות, איך יכול עוד הפעם לראות את עצמו חצי על חצי. וכמו כן יש להבין, אם עשה עבירה, הכריע את עצמו לכף חוב, א"כ איך יכול אח"כ עוד הפעם להגיד שהוא חציו חייב וחציו זכאי.
ועוד יש להבין, אם הוא יודע בעצמו שיש לו קצת זכויות, איך מלמדים אותו לומר שקר ולעשות דמיון של שקר, שהוא חצי על חצי.
כמו כן יש להבין מאמר חז"ל: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". מדוע אם הוא צדיק מגיע לו העונש שיהיה לו יצה"ר יותר גדול. וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל: "עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר". מדוע נעשה כך, שיהיה נעשה לו כהיתר. וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל: "צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה" - ומה הוא האמת?
והענין הוא: כי יש סדר בעבודת ה', היות שהקב"ה רצה, בכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, אז האדם צריך לעשות בחירה, שיבחר בטוב וימאס ברע. לכן, הגם שהקב"ה יכול להוציא את עם ישראל מגלות מצרים, היינו, אם הוא היה נותן להם רק היצר-טוב והקב"ה היה מכניע את הרע אז האדם לא נמצא כבר בשום גלות, אבל היות שהקב"ה רוצה שהאדם יעשה את הבחירה, לכן צריכים שהאדם יסכים שעם ישראל יצאו מהגלות של פרטיותו עצמו. וזה נקרא בחירה מדעתו, שהוא יסכים שפרעה של עצמו, שהוא מלך מצרים, לא ישלוט (עם( על בחינת ישראל שלו.
והנה 'פרעה' הוא מלשון "ופרע את ראש" וגו', היינו גילוי. שעי"ז שהוא רוצה שהכל יהיה גלוי אצלו, אחרת הוא 'מלך מצרים', הוא שולט על הגוף בבחינת מצרים, שהוא מצר לאדם בזמן שרוצה לעשות משהו לשם שמים. לכן כשהוא [האדם] רוצה בגילוי, היינו שהכל יהיה לפי שכלו, שהשכל יבין שכדאי לעשות את המעשים, אז הוא נותן [בפרעה] רשות לאדם שיעשה. לכן פרעה שואל: "מי ה' אשר אשמע בקולו", וכמו"כ "מה העבודה הזאת לכם". ועם הכח הזה הוא שולט על בחינת ישראל שלו.
כי ישראל פירושו ישר-אל, היינו, כל מה שעושה יהיה ישר לשם שמים, היינו על מנת להשפיע. כמו שאמרו חז"ל: "לא יהיה בך אל זר - איזהו אל זר שיש בגופו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע". שפירושו, אם הוא צריך לעשות משהו לאל, זה זר אצלו מלעשות מעשים כאלונה. שזהו ההפך מן ישראל, שהוא רוצה דוקא ישר-אל.
לכן, בכדי להוציא את ישראל משליטת פרעה מלך מצרים, היינו שהוא יסכים לעשות בחירה, בכדי שיוכל לעשות הכל עמ"נ להשפיע - צריכים דוקא ע"י מאור התורה. כמו שאמרו חז"ל: המאור שבה מחזירו למוטב.
ובזה יובן מה שכתוב "בא" ולא 'לך'. כי "בא" פירושו: בא שנינו ביחד. שאל יחשוב האדם שהוא בעצמו יוכל להכניע את הרע שלו, אלא כמ"ש: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו". לכן אל יאמר אדם שאין באפשרותו לנצח את הרע שלו, כי הוא צריך להאמין שהקב"ה עוזרו. וזה פירוש: "בא".
הזוה"ק שואל על מאחז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו", במה מסייעין אותו. ואומר: בנשמתא קדישא. כד איתיליד יהבין ליה נפש מסטרא דבעירא דכיא. זכה יתיר יהבין ליה רוח וכו'. עכ"ל. א"כ, כל פעם שהאדם מזדכך ומתגבר על הרע שלו, מתגלה אצלו מדרגה יותר גדולה, המכונה בחי' תורה או מאור התורה.
ובזה מובן מדוע באה לו הכבדת הלב, וגם מדוע אם ה' רוצה לעשות אותות, הוא צריך לסבול בחנם ע"י הכבדת הלב. וזה יובן עפ"י מה שאמרו חז"ל: לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וכו'. עיין מה שהקשינו לעיל. וזה הענין: כי בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרכי ה' על דרך האמת, אל יאמר שהוא לא יכול משום שיש לו הרבה עוונות. כי אין כאן המדובר [במאמר חז"ל הנ"ל] שהוא בא לפני בי"ד של מעלה ודנין אותו כמה זכיות שיש לו וכמו"כ להפך. מדובר כאן אצל האדם בעצמו, שהאדם דן את עצמו ואומר שהוא לא יכול לעשות בחירה, כי בחירה שייך כששני דברים שוים והוא צריך להכריע. לכן אמרו, שאדם יראה את עצמו חציו חייב וחציו זכאי, כי הקב"ה עשה בכוונה שיהיה תמיד משקל שוה: טוב - ורע, בכדי שיוכל להכריע. לכן, אם עשה מצוה אחת והכריע לכף זכות, א"כ הוא נעשה גדול, אז אומרים: "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", היינו, הקב"ה מכביד את לבו בכוונה, בכדי שיהיה לו עוד פעם מה להכריע, כי בכל הכרעה האדם מרויח אותיות התורה. א"כ אין האותות לטובת ה', אלא לטובת האדם. א"כ, נמצא שכל הכבדת הלב היא לטובת האדם, שעי"ז יזכה לאותיות התורה.
והגם שהאדם לא מרגיש בשעת מעשה את כל מה שהוא צריך להרגיש, אבל בזמן שגומר את בחינתו בשלמות, אז מתגלה אצלו בפעם אחת מה שעבד כל הזמן. וכמו המשל שנתן אאמו"ר ז"ל: שזה דומה שכל פעם אדם מרויח רק אפס - "0", וכל פעם אינו רואה שהרויח רק אפס. לכן בפעם הראשונה יש לו אפס אחד, ובפעם שניה "00", ובשלישית "000", עד שמרבה הרבה אפסים. אבל כשגומר את עבודתו הוא משיג "אחד". נמצא, שיוכל להיות "אפס" אחד עם "אחד" שהוא רק "10", או שיוכל להיות "1000000" או יותר, נמצא, שכל פעם נתוסף אצלו אותיות התורה. וזהו "למען שיתי אותותי אלה בקרבו".