תוכן

שבת בראשית תשי"ח
מנשסתר
ויאמר אלקים תדשא הארץ וגו' (פרי עץ א,יא) ופירש"י: שיהא טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי, ולא העץ פרי. לפיכך כשנתקלל אדם על עונו נפקדה גם היא על עונה, ונתקללה [עכ"ל]. כמ"ש: ארורה האדמה בעבורך.
והמפרשים הקשו, איך שייך לומר שהארץ לא שמעה בקול ה', וכי הארץ בעלת בחירה היא. וכמו כן הקשו, מדוע לא נענשה הארץ תיכף, אלא נענשה ביחד עם אדם הראשון.
ויש לפרש על דרך העבודה. הנה הארץ מרמזת להאדם, כמ"ש בזוה"ק וז"ל: עקרא דארעא בני נשא אינון. הנה תכלית בריאת האדם היתה שהאדם יעסוק בתו"מ לשמה, כמ"ש: "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'". ופירשו בזוה"ק: 'בשמי' היינו האדם )וז"ל: כל הנקרא בשמי, דא אדם, דקב"ה ברא ליה בשמיה, דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו. וקרא ליה בשמיה, בשעתא דאפיק קשוט ודינא בעלמא, ואקרי אלקים, דכתיב אלהים לא תקלל(.
ובחינת לשמה צריך להיות בשני אופנים. היינו, בבחינת עשיה ובבחינת הכוונה, הנקרא: 'פיו ולבו שוים'. ויש לפעמים שהאדם עושה מעשה לשמה, ונקרא 'לשמה' ]מבחי' המעשה[, משום שבבחי' עשיה אין מה להוסיף, כי אפילו מי שהוא גדול שבגדולים לא יכול להוסיף על העשיה, דהיינו, אי אפשר לומר שצדיק מניח תפילין על יד ימינו ג"כ וכדומה, כמ"ש: לא תוסיף ולא תגרע. ועיקר החילוק שיש בין אנשים הוא רק בבחי' הכוונה, כי האדם צריך להשתדל שגם הכוונה תהיה דוגמת המעשה, ואז זה נקרא לשמה.
וענין עץ, היינו עצמותו של האדם, דהיינו הכוונה. ופרי נק' המעשה. והשי"ת רצה שהארץ תוציא עץ פרי, היינו, שיהיה טעם עצו ופריו שוים. והארץ רמזה )שענין ארץ, עיקר הכוונה על האדם כנ"ל( שהאדם שיברא, לא יהיה הכוונה והמעשה שוים.
ובזה ניחא, לא שהארץ לא רצתה לשמוע בקול ה', אלא הוציאה כדוגמת האדם שיהיה אח"כ. ובזה ניחא שלא נענשה תיכף, משום שהאדם עדיין לא חטא, א"כ אין מה להעניש אותה, כי גם העונש מה שהארץ קבלה הוא ג"כ רמז על האדם, היינו על עונש האדם. א"כ דוקא לאחר שנענש אדה"ר, אז שייך עונש להארץ, היינו, שיהיה ניכר בהארץ את העונש של האדם. לכן נאמר )ג,יז(: "ארורה האדמה בעבורך". ופירש"י: תעלה לך דברים ארורים, כגון זבובים פרעושים ונמלים, משל ליוצא לתרבות רעה והבריות מקללות שדים שינק מהם. עכ"לד.
וכן צריכים לדעת שענין הקללה הוא ג"כ תיקון, כמ"ש: מפי עליון לא תצא הרעות. אלא, שזהו לתיקון, כי לולי הקללה היה האדם מוצא טעם בפרי אע"פ שאין הכוונה לשמה, ואם היה האדם מרגיש טעם מתיקות אפילו בהשלא לשמה, אזי לא היה שום צורך בַאדם שישתדל בלשמה, כי השלא לשמה היה מביא לו סיפוק גמור. משא"כ לאחר הקללה, שאין האדם מוצא טעם מתיקות במעשים, שיהיה לו סיפוק, ומרגיש כמשל הנ"לה, ששֵדים יונקים ממעשיו. וכמ"ש: "וקוץ ודרדר תצמיח לך", שאין האדם מרגיש טעם בהשלא לשמה אלא בחי' קוץ ודרדר. "ואכלת את עשב השדה", שמרגיש טעם של עשב. אז יש מקום שהאדם יתן אל לבו להשתדל שהמעשים יהיו לשמה, היינו, שיהיה עצו ופריו שוים.
וזה שאמרו רז"ל: "אמר רבי יהושע בן לוי, בשעה שאמר הקב"ה לאדם 'וקוץ ודרדר תצמיח לך', זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו, רבש"ע, אני וחמורי נאכל באבוס אחד". היינו, שהאדם ירגיש טעם בתו"מ כמו חמור שאין לו הנאה אלא בגשמיות. כי ענין אכילה, היינו מזונות שהאדם נהנה ומרגיש בהם טעם, וכמו שחמור אין לו הנאה וטעם אלא בדברים גשמיים, כמו כן האדם לא ירגיש שום טעם בתו"מ אלא רק בגשמיותו. "ולא נתקררה דעתו, עד שאמר לו הקב"ה: בזעת אפך תאכל לחם". היינו, שע"י יגיעה האדם יזכה לבחי' לשמה, ואז ירגיש טעם של לחם ולא של קוץ ודרדר.
ואדם הראשון לפני החטא היה אצלו 'טעם עצו ופריו שוים', כמו שאמרו רז"ל, שעץ הדעת היה טעם עצו ופריו שוים, היינו, שגם בעת אכילת עץ הדעת היו העשיה והכוונה לשמה. כי החטא לא היה באכילה הראשונה, אלא לאח"כ. כמשרז"ל: אכלתי, ואוכל עוד )עיין בהקדמה לספר פנים מסבירות(. אלא אחר החטא היה המעשה לא כדוגמת הכוונה. וע"י היגיעה בתו"מ יזכה האדם לבחי' לשמה, ויזכה לבחי' לחם. נמצא שלא היתה קללה, אלא שהיה זה תיקון, שרק על דרך זו יבוא האדם לשלמות הרצויה.
ויאמר אלקים תדשא הארץ וגו', עץ פרי עשה פרי למינו וגו' )א,יא( ופירש"י: עץ פרי. שיהא טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ וגו' ועץ עושה פרי, ולא העץ פרי. לפיכך, כשנתקלל אדם על עונו, נפקדה גם היא על עונה.
ולאדם אמר וגו' ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה )ג,יז-יח( א"ר יהושע בן לוי, בשעה שאמר הקב"ה לאדם 'וקוץ ודרדר תצמיח לך', זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו, רבש"ע, אני וחמורי נאכל באבוס אחד. כיון שאמר לו 'בזעת אפך תאכל לחם', נתקררה דעתו. )פסחים קיח.(
ויל"ה: א( איך אפשר שהארץ תעבור על רצון ה', וכי בעלת בחירה היא. ב( מדוע לא נפקדה תיכף על עונה, אלא המתין עם הקללה עד לאחר החטא של עץ הדעת. ג( מדוע אמר ש'אני וחמורי נאכל באבוס אחד'. וכי ראוי לומר לקב"ה שהוא רוצה במאכלים יותר טובים, הלא חז"ל אמרו, שלפיכך נברא אדם אחרי בריאת כל בעלי חיים, שאם תזוח דעתו עליו, אומר לו: יתוש קדמך.
ויש לפרש ע"ד המוסר. היינו, מה שבא המאמר ללמדנו בחיים היום יומיים.
הנה, העץ המוליד הפרי, הנה אנו רואים שמחשבה מולידה מעשה. והמחשבה צריכה להיות כמו המעשה, כי המעשה שהאדם עושה הוא בסדר, שאין מה להוסיף עליו, ואפילו שיהיה צדיק הדור ג"כ לא יניח תפילין על יד ימינו. אלא במחשבה יש הפרש בין אחד לשני.
ורצון ה' הוא, שיהא טעם העץ כטעם הפרי, שהמחשבה תהיה בשלמות כמו המעשה. והיות שהאדם עץ השדה, לכן נתן רמז בארץ, כדי לדעת באיזו צורה יתנהג האדם. לכן הראתה הארץ שלא יהיה המחשבה כהמעשה, היינו, שיהיה שלא לשמה. לכן בא אח"כ אדה"ר וחטא, היינו שלא לשמה. וע"ז בא העונש. ואותו העונש צריך ג"כ להיות בארץ, כדי שהאדם יראה שנרמז העונש. ולכן, דוקא אחר החטא, כשנתקלל אדם, נפקדה גם הארץ על עוונה.
לכן, אמנם אין הארץ בעלת בחירה, אלא כך היה רצון ה' - שתסמל את הצורה של האדם, וכמו כן שתסמל את העונש.
והרמב"ן מפרש שהכל בצורת 'יחיד'ז, לכן הקללה ג"כ לתקון.
וענין קוץ ודרדר. היינו, שלא ראוי להנות. שטעם עשיית המצוות שלא לשמה, יש להם טעם קוץ ודרדר. אלא כל הטעם יהיה בגשמיות, כמו החמורח.
בזעת אפך תאכל לחם (ג,יט) - היינו על ידי תשובה.