תוכן

דברים תשל"ט

וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע המה יבאו שמה ולהם אתננה והם ירשוה (א,לט)
עיקר התורה ומצוות שנתנו לנו, הוא בסוד: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". שהתו"מ הם המכשירים את האדם להכנס להיכל המלך ולהשיג את האור הגנוז, שזה נקרא בחינת ארץ ישראל. והאדם מחשיב תמיד את המצבים הטובים ביותר, משום שהוא מבין שהם ראויים להכשירו להכנס לרשות הקדושה, הנקראת ארץ ישראל. היינו, הזמנים שיש לו רצון וחשק ללימוד התורה, וכמו כן הזמנים שיש לו ההתלהבות בתפילה, וכוונות טובות שיש לו בעת עשיית מעשים טובים.
אבל הזמנים שאין בו חשק לתורה ולמצוות, וההבנות והשכליים המפריעים לתו"מ, שאז האדם צריך עבודה רבה להתגבר עליהם, וכל מה שעושה אז בעבודת ה' הוא רק על דרך הכפיה, משום שהמחשבות של פירוד מרחיקות אותו מהקדושה. וככל שמתגבר יותר, הוא רואה שהוא מרוחק יותר וכל התפילות שלו הם גופים בלי נשמות, רק מלא יבשות. והגם שצועק לה' שיעזור לו, אבל הוא רואה שליבו בל עמו. לכן, אלו המצבים אדם מבזה אותם ומעריך אותם לשפלות, כי אין לו שום ערך אליהם, שיחשוב עליהם שהם יעשו לו איזו טובה ושיקרבו אותו למטרה.
על זה מרמז הפסוק: 'וטפכם', היינו הקטנים, שהוא בחינת מצבי הקטנות שלכם - 'אשר אמרתם לבז יהיה'. 'ובניכם', היינו ההבנות שיש לכם בתו"מ - 'אשר לא ידעו היום טוב ורע', הזמנים שראיתם שאין אתם מסוגלים להבחין בין טוב לרע, בזמן שכל עבודתכם היא בבחינה שאין שום הרגשה להבחין בין טוב לרע, היינו הזמנים שהייתם מרגישים שאין לכם שום הרגש רוחני, ובין שאתם עוסקים בתורה ומצוות או ח"ו לא, יש לכם אותה הרגשה, שאין לכם שום התפעלות בתו"מ, ואז אתם עושים כל מה שעולה על רוחכם לצאת מהמצבים האלו. דוקא 'המה יבואו', היות שמה' באו אלו המצבים, והם הכלים האמיתיים שצריכים כדי שה' יתן להם את ארץ ישראל.
'ולהם אתננה והם ירשוה' - היינו ירושת האבות, שה' הבטיח לתת ארץ ישראל, דוקא הם הכלים האמיתיים שצריכים לישועת ה'. משא"כ מצבים שנחשב אצלכם שהם חשובים, אין הם צריכים אותי שאעזור. משום שלפי דעתו של אדם, רק בזמן שיש לו התלהבות בתפילה ורצון וחשק והנאה בלימוד התורה, את זה הוא מחשיב, משום דבזה יש אהבה עצמית. משא"כ לגבי התקרבות לאמת אין לזה שייכות.