תוכן

וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים (כב,כג) בגמרא (ב"מ לח:): ר' אלעזר אומר, ממשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם, יודע אני שנשותיהם אלמנות ובניהם יתומים, אלא מה תלמוד לומר והיו נשיכם וגו'. מלמד שנשותיהם מבקשות לינשא ואין מניחין אותן ובניהן רוצים לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן. ופירש"י: שילכו בשבי ולא ידעו בניהם אם חיים אם מתים. ויהיו נשיהם אלמנות לעולם, שאין בית דין מניחין אותן לינשא, ובניהם כיתומים, שלא ירשו נכסיהם. ושתי קללות הן, אחת של חרב ואחת של שבי. שמע מינה אין מורידין וכו'.
ויש לפרש זה ע"ד המוסר. שעל ידי זה שיסור מדרך ה', האדם נופל בשבי אצל הקליפות, שהם שולטים על האדם ואינם מניחין לאדם שיצא מתחת רשותם. שענינו הוא, שאי אפשר אז שהאדם יוכל לעסוק בתו"מ, מטעם שהקליפות שולטים על האדם.
והנה, בזמן שהאדם הולך בדרך האמת, היינו על יסוד האמונה, הנקרא: "אשת חיל מי ימצא", נמצא, שהאדם מפרנס להשכינה, כמשרז"ל: ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים. שענינו הוא, שההתעסקות בתו"מ לשם שמים נק' פרנסה להקב"ה. וזה ענין "את קרבני לחמי". ואז האדם משיג הבנה ודעת דקדושה בתורה ומצות, כמ"ש: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה".
לכן, בזמן שהשנים כתיקונם, אז יש להאדם אשה ובנים. משא"כ בזמן שהאדם פוגם באמונה, נמצא שהאדם נהרג ונשאר רק בבחי' בהמה, דהיינו, שאין לו מושג יותר - רק להשיג תאוות בהמיות. נמצא, שהאשה היא בחי' אלמנה, שבחי' אדם שהוא בעלה והמשפיע של האמונה, נהרג, והיא נשארת אלמנה. אבל "אין מניחין אותן לינשא", כי הוא הולך בשבי אצל הקליפות, לכן לא ידוע אם הוא נהרג, לכן אפילו שהנשים מבקשות לינשא, אין מניחין אותן, היינו, שהשכינה הק' רוצה להתחבר שוב לכל אחד ואחד ורוצה לתת לכל אחד ואחד הרהור תשובה, שז"ע "מבקשות לינשא". "ואין מניחין אותן", היינו שהאדם בעצמו אינו רוצה, מטעם שהוא בשבי תחת הקליפות, לכן אין הוא רוצה להתחבר שוב לקדושה.
משא"כ אם לא היה הולך בשבי, אלא שהיה נהרג בודאות, בבחי' "רשעים בחייהן קרויין מתים", אז סוף כל סוף היה יכול לתת דין וחשבון לעצמו, מה יהיה התכלית שלו, ואז כששומע הרהור תשובה מהשכינה הק', שהוא סוד הכרוז וההתעוררות שבא מלמעלה להאדםסט. שזה נקרא שהנשים מבקשות להנשא אבל האדם אינו רוצה, ז"א אפילו כשמקבל את ההתעוררות ומרגיש תענוג בזה, אין הוא מתעורר עי"ז לבחי' אמונה, אלא הוא מקבל התענוג הבא ביחד עם ההתעוררות, אבל הוא לא לוקח את ההתעוררות שיתקן את מעשיו, היינו, שישתדל שמעשיו יהיו לשם שמים.
ומאותו הטעם גם כן הבנים אינם יכולים להכנס בנכסי אביהן, כי ההבנהע והדעת שורה רק על מעשים בזמן שהם לשם שמים, שאז שורה על זה בחינת רזי תורה. משא"כ כשאינו לומד תורה לשמה, אז אינם נכנסים.