תוכן

ויצא תשמ"ג

א) בזהר דף כ"ט ובהסולם, והנה סולם מוצב ארצה. מהו סולם, הוא מדרגה שכל שאר המדרגות תלויות בו, דהיינו הנוקבא שהיא השער לכל המדרגות. באות נ"ג בהסולם, והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, אלו הם הממונים של כל העמים, העולים ויורדים בסולם הזה. וכאשר ישראל חוטאים נשפל הסולם, ואלו הממונים עולים. וכשישראל מטיבים מעשיהם מתעלה הסולם וכל הממונים יורדים למטה וכו'.
להבין כל זה, וגם להבין מה שהעולם אומרים, שאין דבר ישר יותר מסולם עקום, ואין יותר עקום מסולם כשהוא ישר.
הנה מלכות נקראת כנסת ישראל, שהיא כוללת כל הנשמות, ולכן לפי מעשיהם של התחתונים, כך מתראה להם ההשפעה מלמעלה. לכן כשישראל עוסקים במעשים של השפעה, אז יש ירידה לאומות העולם, שכל שורשם הוא רק קבלת הנאה לעצמם. משא"כ כשישראל עוסקים בקבלה, אז הם נותנים כח לאומות העולם, שכח הקבלה ישלוט. ובזמן ששולט כח הקבלה, אז שולט כח הצמצום, ואין השפע יכול להמשך מלמעלה.
נמצא לפי"ז הסולם, שהוא מלכות, כשהאוה"ע עולים, אז המלכות יורדת, היינו שאינה יכול להשפיע לתחתונים, אז יש הסתרה בעולם. משא"כ כשישראל מטיבים מעשיהם במעשים של השפעה, וכח הקבלה עמ"נ לקבל יורד, אז הסולם, שהוא המלכות, עולה בחשיבות, שפירושו שהוא משפיע שפע עליון למטה.
וזה ענין מה שהעולם אומרים, שאין דבר יותר עקום מסולם שהוא עומד ישר. שענין יושר ברוחניות נקרא קו, שיש לו מעלה ומטה, שהוא מלכות למטה וכתר למעלה. שזה נקרא בתחילה ברא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם יכול להתקיים שיתף עמו מדת הרחמים, שהיא בחי' אלכסון. נמצא שמלכות, שהיא בשיתוף מדת הרחמים, נקראת סולם, שהוא עקום, היינו שעומד באלכסון. משא"כ כשהוא ישר במדת הדין, אין העולם יכול להתקיים.
כ' על פסוק כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכך וכו'. מלאכיו היינו יצה"ט ויצה"ר. ושם באות ב', פתח ר' יצחק, כתוב חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם וכו', אבל במקום אחר כ', כי מלאכיו יצוה לך, דהיינו הרבה מלאכים. ומתרץ, אלא הכתוב כי מלאכיו יצוה לך, היינו מלאכים כרגיל. והכתוב מלאך ה', היינו השכינה וכו'.
וי"ל מדוע פעם אומר ב' מלאכים, ופעם אומר מלאך אחד, שכוונתו על השכינה. פירוש, מתי נמצא שיש לו שני מלאכים, ומתי יש לו מלאך.
ואפשר לפרש ע"ד שדרשו ז"ל על פסוק, ובכל לבבך, היינו בשני יצריך, וביצ"ט וביצה"ר. לפי"ז מלאכים רגיל, היינו אצל כל אדם יש ב' מלאכים, היינו יצ"ט ויצה"ר, שהם ב' לבבות. אבל לאחר שהאדם זוכה ליראת ה', שהוא נעשה מיראיו של הקב"ה, שאז הוא זוכה למלאך אחד, ששני יצריו נעשים יצר אחד, שעי"ז הוא בא לאהבת ה' בשני יצריו, ששניהם מאוחדים אצלו. וזה נקרא שזכה להשראת השכינה.