תוכן

והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וגו' מי יאכילנו בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וגו' ואת הבצלים ואת השומים וגו'. בלתי אל המן עינינו (יא,ד-ו)
יש להבין, א) מהו "התאוו תאוה" סתם, והוה ליה למימר התאוו בשר. ב) מה שייכות לבקשת בשר, מה שהיו אוכלים דגים. ג) מהו לשון חנם. ד) הלא לא התרעמו על שאר המינים דחשיב להו, אלא על בשר, ובשביל איזה צורך חשיב להו כל המינים. ה( על הפסוק "מי יאכלנו בשר" פירש"י: וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וכו', אלא שמבקשים עלילה. ויש להבין, דאין מדרך המתעולל לבקש דבר שאפשר ליתן לו תיכף ומיד, דהיינו בשר שהיה מצוי להם.
לבאר כל זה, נקדים את ההבחנות שנוהגות אצל עוברי עבירה: א) להכעיס. ב) לתאבון. ויש בחינה ממוצעת, היינו, הגם שאין לו תאוה, מחזר הוא אחר תרופות וסגולות כדי שיהיה לו תאוה ויהנה. אוכל לתאבון נקרא, שאין לו היכולת לכבישת היצר מסיבת שהתאוה עוקצתו. ובחי' הממוצעת היא, שמחפש אחר תאוה בכדי שיהנה. והוא יותר גרוע ממי שכבר יש לו תאוה. משא"כ להכעיס נקרא, אפילו שאין לו שום תאוה הוא עושה הדבר להכעיס. כמ"ש רז"ל באמון המלך שבא על אמו, ושאלו לו, מה הנאה יש לך ממעין שיצאת. והשיב, כלום אני עושה אלא להכעיס את בוראי.
ונראה לבאר הכתוב הנ"ל, שהתאוו תאוה - היינו שהיו מחפשים אחר דברים שיביאו להם תאוה, כמו בחי' אמצעית הנ"ל. והגם שהיה להם בשר, אבל לא היה להם תאוה, משא"כ במצרים היו להם דברים חריפים שהיו מעוררים בהם תאות אכילה כגון האבטיחים והחציר והשומים והבצלים ודומיהם. וז"ש: "דגים חנם", היינו אפילו שהיה בחנם, היינו אפילו שהיו זורקים בחוץ מחמת שלא היו כבר טובים, מכל מקום אפילו את זה היינו יכולים לאכול, מטעם שע"י השומים והבצלים היתה מתעוררת בנו תאוה כל כך גדולה, שאת הכל היינו יכולים לאכול. משא"כ עכשיו נפשנו יבשה אין כל, כלומר אין אחד מהדברים החריפים הנ"ל, בלתי אל המן עיננו. (יסוד התורה מר' ברוך מקאסוב)