תוכן

והאיש משה ענו מאד (יב,ג)
ענין ענוה - שהפירוש הוא שפלות, דהיינו שהאדם מבטל את עצמו להשני, אינו דוקא התבטלות בחיצוניות, אלא גם בפנימיות. שענין חיצוניות נקרא - מה שמגולה לחוץ, שהוא בחי' 'נגלה', שמתראה לעיני כל שהוא אינו מחשיב את עצמו לכלום אלא שמחשיב את חברו שהוא במדרגה יותר חשובה ממנו. וזה בחי' חיצוניות, שמראה את המעשים שהוא עושה לפני חברו.
ויש גם כן בחינת פנימיות, הנקרא בחי' נסתר, שהוא המחשבה והדעת. שגם את זה הוא צריך לבטל לפני חברו. וז"ש: ונפשי כעפר לכל תהיה.
נשאלת השאלה, איך אפשר שאדם שהוא בר דעת ובעל מחשבה, שיהיה לו מציאות לומר שהדעת שלו תהיה בטלה לפני כל אחד ואחד, בו בעת שיודע ומרגיש בעצמו שהוא עומד במדרגה יותר גבוהה פי מאה מחברו.
אלא, שיש בחינת 'חלק' ויש בחינת 'כל'. שענין הכלל הוא יותר גבוה מהפרט. והאדם צריך להתבטל לפני כל חלק וחלק - בזה שהוא חלק מהכל. היינו, שכלל ישראל, אע"פ שבאופן פרטי אין להם כל כך חשיבות, אבל מבחי' הכלל כולו כל אחד ואחד בפני עצמו חשוב הוא מאד, מצד הכלל כולו, והאדם צריך לבטל צרכי עצמו בפני צרכי הכלל.
והיות שהאדם צריך לבטל את דעתו ומחשבתו לפני ה', לכן הוא צריך להרגיל את עצמו בחיצוניות, הנק' בחינת עשיה, בחינת "נעשה". ושכל אלו הביטולים ישפיעו עליו שיוכל לבטל את דעתו ומחשבתו לה'.
ולפי"ז יוצא, מי שהוא יותר בעל-דעת אז יש לו יותר עבודה לבטל את עצמו לה', משא"כ מי שהוא טיפש אין לו מה לבטל את דעתו, היות שאין לו דעת. נמצא לפי זה, שכל מעלת הדעת הוא רק שיהיה לו מה לבטל, ורק בשביל זה צריך האדם להשתוקק לדעת, ומי שאינו מוכן לזה, אזי יותר כדאי בשבילו שלא יהיה לו דעת. וזה נקרא: "חכמתו מרובה ממעשיו". היינו, שיש לו דעת יותר מכפי שהוא יכול לבטל אותו. כי ענין הביטול נק' בחינת "עשיה", ולא "שמיעה". כי ענין "שמיעה" נקרא בחי' הבנה, וענין "עשיה" הוא רק בחינת כח בלי דעת.
וזה: "נעשה ונשמע". היינו, אם יש לו כח של בחינת עשיה, אזי יוכל לקבל בחי' שמיעה, משום שהבסיס שלו הוא בחי' אמונה, ולא ידיעה.