תוכן

תשי"ח

א)וביום השמיני ימול בשר ערלתו (יב,ג). ובמדרש: מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא, איזו מעשים נאים, של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו, של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס, הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם? אמר לו רבי עקיבא, לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין עליו, אלא אמור לי דברים שהם מצויין בבני אדם. אמר לו, למה אתם מולין? אמר לו, אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בני אדם נאים משל הקב"ה. הביא לו ר"ע שבלים וגלוסקאות, אמר לו, אלו מעשה הקב"ה, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו, אין אלו נאים יותר מן השבלים? אמר לו טורנוסרופוס, אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו. אמר לו ר"ע, ולמה שררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו. ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקב"ה את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם. ולכך אמר דוד, כל אמרת ה' צרופה (תנחומא אות ה).
ולבאר את הויכוח שהיה ביניהם, יש להקדים מקודם את סיבת בריאת העולמות.
הנה מבואר, דתכלית הבריאה היא משום להטיב לנבראיו. וזה ידוע, דבעצמותו ית' לית מחשבה תפיסא ביה כלל, וכל המדובר הוא רק "ממעשך הכרנוך", וכמ"ש בשיר הכבוד: "דימו אותך ולא כפי ישך וישווך לפי מעשיך" נמצא לפי"ז, מ"ש שסיבת בריאת העולמות הוא מטעם להטיב לנבראיו, הוא משום שכל אלו שאמרו שזו היא הסיבה - הוא מטעם שהם השיגו כך, שזה נק' בבחי' "ממעשיך הכרנוך", היינו, שהם ראו איך שהעולם מלא עם כל רבוי תענוגים ואין שום מקום ליסורים, לכן קבעו ואמרו שזו היא הסיבה. ועוד דבר השיגו - שיש בחי' שכר ועונש, היינו, שלפעמים נפסק השפע ולפעמים מתרבה השפע, אז קבעו ג"כ את הסיבה שגורמת שכר ועונש. וכאן, במקום שיש דבקות, היינו השתוות המידות, אז השפע מתרבה בכל פעם ביתר שאת. ובמקום שמתעוררת אהבה עצמית, הנק' רצון לקבל לעצמו, אז יבש המעיין ונפסק השפע. ואז ידעו שצריכים ללכת דוקא בבחי' השתוות המידות.
ולמה רצון ה' הוא כך? אזי אמרו: מטעם שלא יהיה נהמא דכסופא. שפירושו הוא, שיהא שלמות ההטבה שנותן הקב"ה. היינו, כי בזמן שהאדם לוקח לעצמו, אזי יש לו תמיד גבול, היינו שכבר מספיק בשבילו הטוב והעונג שיקבל. משא"כ אם הוא מקבל מטעם המשפיע, והיות שהמשפיע רוצה לתת לו בלי סוף, וממילא התחתון לא יקבל בחי' סיפוק באמצע עבודתו ויגיד שכבר מספיק לו כל אלו הקנינים הרוחניים שכבר זכה ולא צריך להמשיך יותר, משום שכאן אין המקבל בא בחשבון, אלא כל המודד שלו - עד כמה שהוא יקבל תענוג הוא המשפיעקד, לכן, בכדי למלאות את רצונו של המשפיע הוא הולך ומוסיף מיום ליום בהמשכת הטוב למטה, אחרת הוא נקרא מקצץ בנטיעות, שאינו יכול להמשיך עוד פירות לעולם, והטעם שאינו יכול - הוא מטעם שאין לו צורך לזה. ומשום זה, בכדי שיהא שלמות בהטבה, שהוא, שיהיה נמשך שפעו ית' בכל פעם יותר ויותר ולא יתבייש בהמשכת השפע, אלא להפך, שידע כי בכל פעם ופעם שהוא מוסיף להמשיך הוא עושה את רצון קונו, כמ"ש: כי יותר משהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, לכן נעשה התיקון דמקבל עמ"נ להשפיעקה.
ובכדי שהאדם יבוא למדרגה זו, היינו, שתהיה כוונתו להשפיע, ניתנה לנו עבודה הפוכה מכפי הנראה לעינינו ממטרת הבריאה. כי מצד מטרת הבריאה שהוא להנות לנבראיו, נטבע בנו הרצל"ק לעצמו. ובזמן שאנחנו רוצים לעבוד בבחי' להשפיע, היינו - שלא לקבל, נמצא, שזהו נגד מעשי ה', שהוא רוצה שאנחנו נקבל את הטוב ואנחנו דוחים את כל התענוגים.
וזהו ששאל טורנוסרופוס הרשע. היינו, שאלת הרשע, שטוען: "מה העבודה הזאת לכם", הלא מצד פעולות השי"ת המטרה להטיב לנבראיו, היינו להשתמש עם הרצון לקבל, כי רצון ה' הוא שהתחתונים יקבלו את הטוב והעונג, שזה נק' להטיב לנבראיו, ובאו הנבראים ועשו מעשה, והופכים את הרצון לקבל ורוצים לעבוד רק ברצון להשפיע. וזה מכונה: 'מעשים של בשר ודם', כי מעשי ה' הוא שהתחתונים יקבלו, ואתם אומרים שאסור לקבל לעצמו. וזהו שר"ע השיב לו: מעשים של בשר ודם יותר נאים.
ושאל: הרי השמים והארץ יכול האדם לעשות כיוצא בהם. שכוונתו, אם מעשים של בשר ודם יותר נאים, שכדאי ללכת בדרך הפוכה ממטרת הבריאה, אזי שאל: הרי השמים והארץ, שהם העולמות העליונים, שהוא בחי' אור העליון, שזהו נק' בחי' מלוי הממלא את הכלים - וכי יש יכולת בבני אדם ליצר בחי' אור עליון הנקרא שפע ותענוג? אמר לו ר"ע: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו. היינו, כי אור ותענוג הוא עוד מלפני הבריאה, כי זה נקרא בחי' יש מיש, ואין לנו שום שליטה אלא ממקום הבריאה ואילך, היינו ממקום הרצון לקבל ואילך. היינו: שאין אנו יכול לדבר - רק מבחי' הכלים, ולא מן האורות. היינו, מבחי' הכלים - אזי הכלים שלנו יותר נאים מכפי הכלים הנמשכים מצד הקב"ה, שהם נק' רצל"ק.
אז שאל לר"ע מבחי' הכלים, היינו: "למה אתם מולין". שענין מילה נק' בחי' הסרת הערלה, שענין כריתת הערלה ביאר אאמו"ר זצ"ל, שה"ס הסרת הרצל"ק. אע"פ שהאדם נברא שיהיה בו רצל"ק, מ"מ האדם צריך לעבוד להסיר ממנו הרצל"ק ויקח במקומו רצון להשפיע. וזה נק' 'מעשי בשר ודם', כמ"ש: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", וביאר אאמו"ר זצ"ל, שמצד הקב"ה בא רק מילוי החסרון, שהקב"ה נותן שפע ותענוג הנק' בחי' להטיב לנבראיו, משא"כ 'יראת שמים', הנק' בחי' תיקון, היינו שלא לקבל, פן יפרד מן השתוות הצורה הנק' דבקות - זהו מצד התחתון, כמבואר, שאור של התיקונים הנק' אור דחסדים, זהו בא על התעוררות התחתון, שרוצה לתקן את עצמו שיהיה ג"כ משפיע כמו השורש (בתע"ס דף ו'). הביא לו ר"ע שבלים וגלוסקמאות: שמזה אנו רואים שמעשי בני אדם יותר נאים, שהראה לו שגם בגלוסקמאות נמצאים השבלים אלא שהשבלים באים עכשיו ע"ד התיקון, היינו בהוספת מעשים מצד התחתון, שענינו הוא - קבלה עמ"נ להשפיע.
אזי הוא שאל: אם הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו. היינו, למה אין האדם נברא תיכף עם רצון להשפיע, אלא שצריך אח"כ יגיעה גדולה בכדי לקנות את הקנין של להשפיע. אמר לו ר"ע: ולמה שררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו, ואמו חותכו. היינו, שגם בכדי לקנות את הרצון לקבל, עדיין צריך למעשי התחתונים. כי מטרם יציאתו לאויר העולם היה 'עובר ירך אמו' והיה אוכל מה שאמו אוכלת, היינו, שלא היה לו שום רשות בפני עצמו אפילו על רצון לקבל, אלא שהיה בלי שום בחירה, והכל היה בחינת כח עליון עליו. וכשיוצא לאויר העולם, היינו, כשבא לרשות בפני עצמו, אזי ג"כ מצד פעולת החיתוך שחותך את הקשר שיש לו עם האם, אזי נפתח לו הסתום ונסתם הפתוחקו - שרק ע"י מזונות הגשמיים עד י"ג שנה אזי הוא קונה את הרצון לקבל בשלמותקז. ואח"כ בא חיתוך הערלה, שזה מעשה בכדי לקנות את הרצון להשפיע. וזהו שאמר: שלא נתן הקב"ה את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם.