תוכן

ובחרת בחיים (ירושלמי קדושין פ"א ה"ז). תנא ר' ישמעאל זו אומנות, מכאן אמרו חכמים חייב אדם ללמד את בנו אומנות, ואם לא למדו חייב ללמד א"ע, מ"ט למען תחיה אתה כתוב.
משמע מכאן שמצוה ללמוד אומנות. וזה נכנס בגדר של בחרת בחיים. א"כ למה אין סדר כזה בהישיב', שכאו"א מבני הישיבה ילמדו אומנות, ומדוע אין הנהלת הישיבה דואגת לזה.
והנה בקדושין ל' ע"ב, ללמדו אומנות מנ"ל, א"ר חזקיה דא"ק, ראה חיים עם אשה אשר אהבת, עם אשה, אשה ממש, כשם שחייב להשיאו אשה, כך חייב ללמדו אומנות. אם תורה היא, כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות.
ומשמע מכאן שאותו החיוב שיש על האב ללמוד התורה, אותו החיוב יש על האב ללמדו אומנות ומדוע אין נזהרין ע"ז.
ובתוספתא פ"ק דקדושין. ר' יוסי ב"ר אליעזר אומר משום רבן בן גמליאל, כל שבידו אומנות למה הוא דומה, לכרם גדור שאין בהמה וחיה נכנסין לתוכו ואין עוברין ושבין נכנסין לתוכו ואין רואין מה שבתוכו.
וי"ל, איזו שייכות יש לאומנות ולכרם מוקף גדר שאין בהמה וחיה נכנסין לתוכו. וכמ"כ מהו הענין שאין עוברין ושבין נכנסין לתוכו, מה מועילה אומנות לזה. וכן שאין רואין מה שבתוכו. ומה איכפת לי שכן רואין מה שבתוכו, עד כדי כך שיהא כדאי בשביל זה להבטל מדברי תורה ולעסוק באומנות.
ובקדושין כ"ט ע"א, ר' יהודה אומר, כל שאינו מלמד בנו אומנות מלמדו ליסטות, ליסטות ס"ד, אלא כאילו מלמדו ליסטות. ומכאן נוסיף על הנ"ל מהירושלמי הוא בגדר עשה, היינו מהפסוק ובחרת בחיים, ולר' חזקיה הוא מהפסוק וראה חיים וכו', ומר' יהודה משמע שיבוא לעבור על לאו דלא תגזול, היינו שאמר כאילו מלמדו ליסטות.
והנה בענין אומנות, אנו מוצאים מחלוקת (קידוש' פ"ב א בדחז"ל, דרש בר קפרא, לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה, מה היא, אמר רב יהודה מחטא דתלמיותא. ופרש"י מחט תלמיית שהתפירות עשויות תלמים תלמים שורות שורות כתלמים של מחרישה.
תניא רבי אומר, אין לך אומנות שעוברת מן העולם (פירושו שהכל יש בה צורך), אשרי מי שרואה את הוריו באומנות מעולה, אוי לו מי שרואה את הוריו באומנות פגומה. א"א לעולם בלא בסם ובלא בורסקי, אשרי מי שאומנותו בסם, אוי לו מי שאומנותו בורסקי. א"א לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אשרי מי שבניו זכרים, אוי לו מי שבניו נקבות.
וי"ל,
א) מהו הענין שמתחיל בהוריו, ואח"כ בו עצמו, ואח"כ בבניו.
ב) מהו שאומר, אשרי מי שהוריו, מה זה בא ללמדנו. הלא בהוריו זה אין בידו לתקן. נמצא שזהו נקרא צועק לשעבר. ודרך חז"ל ללמדנו מה שיש לנו לתקן, וזה שייך רק על הוה ועתיד, ולא על עבר.
(שם) רבי נהוראי אומר, מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו, אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב. אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו וכו'. ופרש"י, כל אומנות אין להם מתן שכר לאחר זמן אלא שכר המצוי להם בשעתן, אבל תורה מתן שכרה בא מאליו לאורך ימים, ואף לחולה וזקן שאינו יכול לעסוק בה עכשיו אוכל מן הקודמת.
וי"ל איזה שכר יש לו לאדם אם עוסק בתורה בעת ילדותו וכמו"כ בעת זקנותו, שנוכל לומר שיוכל לפרנס מזה. ועוד יותר קשה, לפי הנ"ל משמע שיעשה מהתורה קרדום לחפור בה, (אבות ד').
ונפרש כל הנ"ל ע"ד המוסר, שחז"ל מלמדים אותנו איך ללכת בדרכי עבודה.
הנה מטרם שנבאר את הנ"ל צריכים להבין את ענין מטרת הבריאה, שבשביל זה נברא האדם. הנה בספרים הקדושים מבואר, שהטעם הוא כדי להנאות לנבראיו, כי מדרך הטוב להטיב. וכמו"כ מבואר במדרש רבה (בראשית פ"ח) אמרו מה"ש לפני הקב"ה, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו הדא עקתא להן מברי (הצרה הזאת להיכן למה למברי) וכו'.
משל למלך שיש לו מגדל מלא כל טוב ואין לו אורחים, מה הנייה יש למלך שמלאו. אמרו לפניו רבש"ע וכו' עביד מה דהני לך, (עשה מה שטוב ונאה בעיניך).
הרי מבואר מכאן דסיבת בריאת האדם היא משום שה' רוצה להיטיב עמהם, לכן ברא הנבראים.
וע"ז הקשו, אם התכלית היא בכדי להיטיב, למה סובלים הנבראים יסורים וצער, ולא זוכים לקבל את הטוב והעונג, מה שהקב"ה רוצה לתת להם. ותרצו, מאן דאכיל לאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה, (כך מתרץ הזהר). היינו דבכל מתנת חנם נמצא פגם של בושת פנים.
ובכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, היינו שמתנת הקב"ה יהיה בשלימות גמור, בלי שום חסרון, לכן נתן לנו ה' מקום עבודה, שנקרא עבודת הבחירה, שע"י יוכל האדם לקבל את כל טוב מה' ולא יהיה שם שום בושה. כי בזמן שהאדם מקיים תורה ומצוות בעת שעוד לא מרגיש שום טעם בעבודה, ומוכרח לקיים הכל רק בבחינת אמונה. כי בזמן שהנהגת העולם היא בבחינת הסתרת פנים, אז אפשר לקיים התורה ומצוות על יסוד של האמונה.
ובזמן כזה נוהג ענין בחירה, להיות מואס ברע ובוחר בטוב. כי עי"ז שהאדם מקיים את הבחירה, אז הוא יכול לתקן את עצמו, שיוכל לעשות את כל המעשים שלא עמ"נ לקבל פרס, רק בהכוונה דלשם שמים. כי בזמן שלא מרגישים שום טעם בעבודה, אז האדם כבר מורגל לעשות מעשים, אפילו בלא שכר. לכן אח"כ, כשיזכה לקבל את פנימיות התורה, ויזכה לאור התענוג, שאז הוא כבר נמצא במצב של גילוי פנים, ומ"מ הוא יוכל לקבל את אלו התענוגים רק מטעם מצוה.
היינו שזו כוונת ה', שהאדם יקבל את התענוגים עליונים, כי זו מטרת הבריאה.
אבל לא מטעם לצורך (עצמו), היינו שמה שרוצה לקבל התענוגים אינו מטעם שרוצה להנות את עצמו, אלא שכוונתו היא שמקבל בעמ"נ להשפיע. וזוהי כל הכוונה שנעשה מקום של הסתרה.
לכן בזמן ההסתרה יש מקום עבודה לקבל על עצמו יראת שמים כשור לעול וכחמור למשא, כדי להרגיל א"ע לעבוד את ה' בשלא עמ"נ לקבל פרס.
נמצא לפי הנ"ל, כי עיקר עבודה שניתן לנו, היא בחינת אמונה, שענינה הוא בחי' יראת שמים. ויר"ש הוא דבר גדול מאד להשיג אותה, כשחז"ל (ברכות לג:) אטו יראת שמים מילתא זוטרתא. שהכוונה היא שיראת שמים צריכים ללמוד מקודם מהי יר"ש, ואח"כ יש עבודה איך לקבל על עצמו את היר"ש. כנ"ל שאמרו אין, לגבי משה הוא מילתא זוטרתא, משמע מעט יותר קטן ממדריגת משה הוא דבר גדול, הגם שאנחנו לא יכולין להבין איך יכול להיות שיר"ש יהיה כ"כ דבר גדול.
הלא למי אין יר"ש, הלא מי שמתפלל רק פעם אחת ביום, ואכל מאכלים כשרים, אנחנו כבר אומרים עליו שיש לו יר"ש. לכן אנחנו מוכרחים לומר, שחז"ל שהם ידעו מהי יר"ש, לכן אמרו שזה דבר גדול. אלא שאנו מקודם ללמוד מהו יר"ש, ודבר זה כ"כ גדול, עד שאמרו חז"ל (ברכות ו':) ע"פ: סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא וכו', מאי כי זה כל האדם, א"ר אלעזר אמר הקב"ה, כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה, שקול זה כנגד כל העולם כלו - כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה.
מכאן משמע שכל החיים שלנו תלו באמונת ה', כי זה נקרא "הכל", שעי"ז יכולים לקנות הכל בעולמנו זה, שנתנה לנו את העבודה בתורה ומצוות, תלוי הכל בשיעור אמונה שאנו רוכשין.
ובזה נבין משחז"ל, וכמו שפרש"י, הקב"ה חשבה לאברהם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו. וצריכין להבין מדוע נקרא אמונה בשם צדקה, איזו שייכות יש צדקה לאמונה. אלא כנ"ל, אם האדם עובד בעמ"נ להשפיע ולא לקבל להנאת עצמו, זה דומה למי שנותן לחבירו מאה לירות ואינו רוצה ממנו עבור המאה לירות שום תמורה, או מי שנותן לחבירו מאה לירות ורצה לקבל עבור זה חליפה או ארון של בגדים.
בטח אין אף אחד יאמר אם מי שהוא יראה שנותן מאה ל"י עבור חליפה שיגיד עליו שהוא נדבן גדול, שיש לו לב טוב, שיכול ליתן להסוחר מאה ל"י. והטעם הוא משום שהוא מקבל תמורה עבור היגיעה. משא"כ מי שנותן לחבירו מאה ל"י ואינו רוצה לקבל שום תמורה עבורה, זה בטח משום שיש לו נדיבות לב ורוצה לתת צדקה.
לכן מי שעובד ה' על יסוד האמונה, שאז היא עבודתו עמ"נ שלא לקבל פרס. כי אחרת, היינו אם היסוד שלו אינו על בחינת אמונה, הוא שייך דוקא למי שרוצה לקבל שכר עבור היגיעה, כי הוא משתוקק תמיד להפטר מבחינת אמונה ורוצה לעבוד רק על בחינת ידיעה.
ועי"ז עובדים את ה' בבחינת להשפיע ולא לקבל שום תמורה, זה נקרא דביקות בה', ז"א שעי"ז באים להיות דבוקים בחיי החיים. כמשחז"ל (שבת קלג:) הדבק במידותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום, היינו כמו שה' הוא המשפיע לתחתונים, כמו"כ האדם צריך ג"כ לעבוד בעמ"נ להשפיע.
ובזמן שהאדם כבר הגיע לידי מצב שיכול לעבוד את ה' על הכוונה זו, אז הוא זוכה לקבל את התענוגים הרוחניים מה שחשב ה' בכוונה להטיב לנבראיו. כי אז המתנה שה' נותן תהיה בה שלימות, ולא יהיה בה שום פגם של נהמא דכסופא כנ"ל. כמ"ש חז"ל (פ' קנין תורה), ר' מאיר אומר, הלומד תורה לשמה (היינו בכוונה להשפיע) זוכה לדברים הרבה וכו'.
וענין אמונה נקרא ג"כ בחינת מצוה. שיש בחינת תורה ויש בחינת מצוה, כמו שפירש אאמו"ר ז"ל על מחז"ל (קידושין מ:), עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת העולם לכף זכות, ואמר שמצוה אחת, היינו בחינת אמונה. ולפי הנ"ל, ענין אמונה ויר"ש ומצוה אחת, הוא אותו ענין, אלא שבכל דבר מראה על צורה אחרת, אבל הוא אותו ענין.
ועכשיו נוכל לפרש את הנ"ל, הנה מה שהירושלמי מביא בשם ר' ישמעאל ובחרת בחיים זו אומנות, שצריך ללמד את בנו אומנות וכו', הכוונה היא על בחינת אמונה. ודבר זה נקרא אומנות משום שזהו לימוד גדול, כמשחז"ל אטו יראה מילתא זוטרתא היא.
ועיקר שם אומנות שייך בדבר התלוי בכח מעשים, משא"כ מי שלומד איזו חכמה, רפואה או הנדסה או תכונה, זה נקרא בשם חכמה ולא בשם אומנות, היות שזה שייך להשכל ולא לשאר אברים. לכן היות שענין אמונה הוא בחינת למעלה מהדעת, שהוא כנגד השכל, שענין אמונה שייך לומר דוקא במקום שאין השכל מגיע שם, וזה רק בחינת כח, שהוא קבלת עול מלכות שמים בכח, כשור לעול וכחמור למשא, משום זה נק' אמונה בשם אומנות.
וכאן שייך ענין הבחירה של הפ' ובחרת בחיים. ואומנות זו מוכרח האב ללמד את בנו, ואם לא חייב ללמד את עצמו, מ"ט למען תחיה אתה כתיב, היינו שחיות התורה א"א לקבל בלי אמונה.
וכמו"כ עד"ז יש לפרש מ"ש ר' חזקיה, שהחיוב ללמד את בנו הוא מפ' ראה חיים עם אשה וכו', ז"א שא"א לזכות לבחינת חיים בלי מצות האמונה. כי דוקא ע"י האמונה הוא זוכה להדבק בחיי החיים, וממילא יש לו חיים ע"י הדבקות בהחיים, כי תורה בלי אמונה אינה נקראת חיים. לכן אמר, כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות, כי התורה בזמן שהיא על בסיס של אמונה, אז יכולים להרגיש את החיים שבה, ורואין אז שזהו חיינו ואורך ימינו.
ולפי הנ"ל נוכל לפרש מ"ש בתוספתא הנ"ל, שאומר, כל שבידו אומנות למה הוא דומה לכרם גדור וכו'. ושאלנו, איזה שייכות יש גדר לאומנות וכו'. וי"ל ע"ד הנ"ל שענין אומנות הוא בחינת אמונה, כי מי שיש בידו אמונה זה דומה כמי שיש לו כרם גדור, שענין כרם הכוונה על כרם ה' צבאות, היינו על בחינת הרוחניות שיש באדם.
ואז, אם יש לו אמונה, זהו דומה לגדר ששומרו מכל הדברים שיכול להזיקו. כי הדברים המזיקים לרוחניותו של האדם הן המחשבות זרות, וכמו"כ רצונות רעים, שזה נק' בהמה וחיה נכנסין בתוכו. כי האמונה שומרת אותו מכל הקושיות, וכמו"כ מכל התאות רעות. שנקרא בהמה, זהו דברים של מעשה בהמה. וכמו"כ חיות רעות שאינן של קדושה, (לז) יכולין לכנס בזמן שהאדם קבל ע"ע את העול של אמונה, "ואין עוברין ושבין נכנסין לתוכו".
היינו אלו האנשים שהם תמיד בעוברים על מצוות ושבים בתשובה, המה לא יכולין להאחז בהאדם שיש לו אמונה, מטעם שהם לא רואים מה שבתוכו. כי האדם שמקפיד שעבודתו תהיה בבחינת אמונה, הוא עובד בהצנע לכת, ואז לא רואין את כוונתו. כי האדם שעובד שלא לשמה, אז יכולין לראות את כוונתו, מטעם שהוא רוצה תמורה עבור היגיעה. משא"כ מי שעבודתו היא על יסוד של אמונה, אזי המחשבה שלו היא מכוסה ואינה מגולה לאף אחד, ממילא א"א להיות אחיזה לחיצונים בעבודתו.
וכן עד"ז י"ל מ"ש ר' יהודה, כל שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות (היינו גזלנות). הנה חז"ל אמרו (ברכות ל"ה), כל הנהנה בעוה"ז בלא ברכה, כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, שנא' גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית וכו'. א"ר חנינא ב"ר פפא, חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את העולם לאביהם שבשמים.
וצ"ל מהו הקשר מגזלן לירבעם בן נבט, וכן מדוע מי שנהנה בלא ברכה נקרא גזלן, איזו שייכות יש לגזלן לברכה.
והענין הוא, כי דברנו לעיל שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. וכדי שלא יהיה נהמא דכסופא נעשה מקום ההסתרה, כדי שהאדם יוכל לקבל את התענוג בעמ"נ להשפיע להקב"ה. ובאופן כזה לא יהיה שום פגם במתנת ה', כנ"ל, (פסחים קיב א שיותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק.
אלא כל זמן שאין האדם מוכן לקבל, אין השפע העליון בא לתחתונים. לכן מי שנהנה בעוה"ז, צריך להיות הכוונה כדי לברך את הקב"ה, ז"א שלא תהיה הכוונה מה שהוא רוצה להנות, אלא הכוונה היא מה שהוא רוצה לברך את הקב"ה. ואז הקב"ה משפיע את ההשפעה העליונה לכנסת ישראל, כמשחז"ל (קידושין מ :) עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות, היינו שע"י עשית המצוה הוא גורם שהקב"ה משפיע לכנסת ישראל. וז"פ שמכריע את כל העולם לכף זכות.
נמצא מי שנהנה בעוה"ז בלא ברכה, שאין הכוונה לברך את הקב"ה, לכן אין הקב"ה משפיע לכנסת ישראל, מטעם שחסר את הכוונה דלשם שמים. נמצא שהאדם הזה גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, בזה שאינו עושה ברכה ורוצה להנות רק לעצמו ולא לשם שמים. לכן הוא נעשה חבר לאיש משחית, לירבעם בן נבט, שהשחית את העולם לאביהם שבשמים.
וזה הכל משום שהיה חסר להם האמונה בה'. לכן אמר ר' יהודה, כל שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות, שהפ' הוא, כאילו מלמדו להיות גוזל את הקב"ה וכנסת ישראל. לכן יש חיוב גדול ללמוד את הענין של האמונה, כי רק עי"ז יכולין להגיע לכל השלימות.
ומכל הנ"ל נוכל לבאר את השיעורין שנתנו בענין לימוד האומנות בעצמה. הנה בר קפרא אומר, לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה. ומפרש ר' יהודה שהיא מחטא דתלמיותא. וכפרש"י מחט תלמיות שהתפירות עשויות שורות שורות כתלמים של מחרישה. הנה אנו רואים שהתפירה היא לחבר שני דברים נפרדים שיהיו לאחד, שענינו הוא כנ"ל, שהאדם צריך להגיע לידי השתוות עם הקב"ה, שפירושו דביקות, כמ"ש לדבקה בו. וזהו שפי' כתלמים של מחרישה, שענינו הוא להפוך את העפר שהיה למטה שיהיה למעלה, ומה שהיה למעלה שיהיה למטה.
כמו"כ האדם, היות שיש בו שני רצונות. א' רצון טוב, היינו להשפיע להאמין. וב' רצון רע, שהוא רוצה אך לקבל להנאת עצמו ושלא להאמין בה'. וכשהאדם נולד, אז מטבעו שהרצון טוב הוא למטה אצלו בחשיבות והוא לא רוצה להשתמש בו, כי זה דבר מאוס להשתמש עם רצון כזה. משא"כ הרצון הרע הוא למעלה בחשיבות, ז"א מתי שיש לו הזדמנות להשתמש עמו הוא בתכלית העליה. היינו בעת שיכול למלא את הרצון הרע שבו, אין לו מצב יותר גבוה מזה, היות שזהו כל תשוקתו למלאות את הרע שבו.
לכן האדם שרוצה להתדבק בקונו, צריך להשתוות המדות, כמחז"ל (שבת קלג:), הדבק במידותיו מה הוא רחום אף אתה רחום. ז"א כמו שהקב"ה רוצה רק להשפיע לתחתונים, כמו"כ האדם צריך לראות שיהא רצונו רק להשפיע להקב"ה, ולא ירצה לקבל להנאת עצמו. וזוהי כל המטרה של עבודת האדם בהשתוות המדות.
לכן מוכרח האדם להפוך אצלו את המדות, בדומה למחרישה: מה שהיה מקודם למעלה, היינו הרצון להרע, יהיה עכשיו למטה, שירגיש מתי שהולך להשתמש עם הרצון הרע שבו שיהיה נחשב אצלו לדבר מאוס ושפל. והרצון הטוב, שהיה מקודם לכן לבחינת מטה בחשיבות, יהיה עכשיו למצב של מעלה. שירגיש מתי שיש ביכולתו לעשות דברים לשם שמים, מצב כזה הוא צריך להרגיש שזוהי בחינת עליה אצלו, היות שעי"ז הוא בא להתדבק בו ית'.
וזהו רק ע"י האמונה. לכן נקרא אמונה בשם אומנות נקיה וקלה. נקיה היא משום שאסור להיות שם שום תערובות להנאת עצמו, אלא שיהיה רק לשם שמים. כי בזמן שהאדם מאמין בגדלות הקב"ה, אז אין להאדם שום רצון וחשק, אלא להיות דבוק בו ית' כל היום וכל הלילה, לכן נקרא בשם נקיה, ז"א רק לש"ש.
אבל מטרם שהאדם זוכה שגופו יסכים לעבודת האמונה, הוא מחשיב עבודה זאת לבחינת שפלות, כי אינו רואה שמישהו יכבד אותו בזמן שהוא עובד רק לש"ש. כי אז בטח הוא צריך לראות שתהיה עבודתו בהצנע לכת, כי אחרת א"א להיות עבודתו נקיה. כי בזמן שהוא בעבודתו הוא בהתלהבות, אז בטח ישבחו את מעשיו, ועי"ז מוכרח להתערב ענין של כבוד, מה שאחרים יכבדו אותו בזה.
לכן בזמן שרוצה שלא יהיו שום תערובות, אז הוא מוכרח לעבוד בבחי' הצנע לכת, וממילא לא יהיה לו מזה שום כבוד, לכן עבודה נקיה היא בחי' בזויה אצלו. וקלה הוא מלשון נקלה, היינו בזיון.
וכמו"כ עבודה נקיה מבוזה, מטעם כי אמונה למעלה מהדעת אין האדם סובלתו, כי טבע הוא שהאדם מחשיב מה שהוא מושג אצלו בשכל, בזמן שהדעת מחייבת אותו הוא מחשיב. משא"כ ללכת נגד השכל, עשיה כזו מבוזה היא, כי זה נקרא פתי, כמשחז"ל על הפסוק, מי פתי יסור הנה זה משה, שהכוונה היא על בחינת האמונה. כי משה רע"ה נקרא משה רעיא מהימנא, שהוא בעל האמונה, שהוא נטע את האמונה בהכלל ישראל.
ועד"ז יש לפרש את דברי רבי שאומר, אין לך אומנות עוברת מן העולם, וכמו שפרש"י בין שהיא מאוסה ובין שהיא נקיה. כי דעתו של רבי היא, שאין כל העולם מסוגל לעבוד עבודה נקיה, שפי' הוא כנ"ל, כי דוקא האדם שיש לו נטיה לעבודה של אמת, הוא מסוגל לעבוד עבודה נקיה, היינו שלא יהיו שם איזה תערובות של שלא לשמה.
משא"כ רובא דעלמא, כל מחשבותיהם בנויות על דעת העולם, שאין להם דעת ורצון חזק שיוכלו לתת מרץ וכח להשיג מה שהם רוצים. אלא הם עובדים להכלל כולו, ומה שהקהל מחייבם הם עושים, ואין להם רשות לעשות בעולם מה שהם מבינים ורוצים, אלא הם תלויים בדעת הקהל. לכן כשנותנים איזו מצוה להרבים, אזי מוכרחים לראות שהרבים יוכלו לקיים.
לכן אומר רבי, אין לך אומנות עוברת מן העולם, אלא העיקר הוא שהאדם יקבל ע"ע עול מלכות שמים, בין שהיא נקיה, היינו שכולו לש"ש, ובין שהיא מאוסה, היינו שיש שם תערובות דשלא לש"ש. משום דבכל אומנות יש בה צורך, דמתוך שלא לשמה באים לשמה. כמ"ש חז"ל (ויק"ר פ"ב א) אלף בני אדם נכנסין למקרא וכו' ואחד להוראה, שהמשמעות, שעי"ז שאלף נכנסין וכו' זה גורם שתהיה מציאות שיצא אחד להוראה. לכן אמר רבי, אין לך אומנות עוברת מן העולם.
אבל אשרי מי שרואה את הוריו באומנות מעולה. הוריו, פי' מחשבה, כי בכל מעשה מוכרח להיות מקודם מחשבה וגורם, שזה יהיה הסיבה שתחייב אותו לעשות את המעשה הזה. לכן כאן הוריו, היינו המחשבה, תגרום לו לעשות תורה ומצוות. אומנות מעולה, היינו שיהא מועיל להביא את האדם להמטרה שבשבילה נברא, שהיא שיעסוק בתו"מ לש"ש, ועי"ז יזכה לקבל את הטוב והעונג מה שחשב הקב"ה להעניקם. ואז תהיה לו הרגשת האושר, מה שרכש ע"י יגיעתו בתו"מ. משא"כ אם אין המחשבה לש"ש, אז אינו יכול להגיע להמטרה, נמצא שאמונתו פגומה.
לכן אמר רבי, ואוי לו מי שרואה את הוריו באומנות פגומה, כיון שהאמונה שלו מעורבת עם שלא לשמה הרי זאת אמונה פגומה כנ"ל. לכן צריכים להשתדל שהוריו, היינו הסיבה, שתהי' לשם שמים.
ובזה יהיה מובן דחז"ל אמרו, אשרי מי שרואה הוריו באומנות מעולה. ושאלנו, הרי זהו דבר שאין בידו לתקן, אם הוא נולד להורים כאלו, מה יש לו לעשות. ולפי הנ"ל, אתי שפיר, שהכוונה הוא עליו בעצמו, שהוא צריך להשתדל שהמחשבה והגורם לתו"מ יהי' בכוונה לשם שמים כנ"ל.
ועד"ז מ"ש בזוהר שמות, כ' אין העולם מתקיים אלא על הריח. ועד"ז י"ל אי אפשר לעולם בלא בשם ובלא בורסקי. בשם, היינו בשמים שהנאתם הוא שהריח עולה ממטה למעלה. והרמז, הוא שהאומנות שלו תהיה בכוונה של להשפיע נחת רוח למעלה, שהאדם נבחן למטה והקב"ה למעלה. נמצא שהאדם שולח את כל תענוגיו להקב"ה שהוא למעלה.
בורסקי הוא עיבוד עורות, שמעלה סרחון גדול, שפירושו הוא, בזמן שהוא רואה שמעבודתו לא יהיה שום שלא לשמה, אלא שהוא צריך לעסוק בעבודה רק לשם שמים, אזי נמאסת לו העבודה ומעלה סרחון בעיניו. ומקום שצריך להיות תענוג, בעת שהוא רואה שיש לו עכשיו הזדמנות לעבוד לשם שמים, אבל הוא לא מסוגל לכך, לכן במצב שאינו רואה את התמורה של עבודתו, אז הוא מרגיש בעצמו כבדות ועצלות ושפלות ולב רגז ודאבון נפש.
לכן, הגם שעבודתו היא אינה על הכוונה דשלא לש"ש, מ"מ חסר לו השמחה והטוב לבב, ממה שהוא עכשיו משפיע נ"ר לקב"ה. והגם שאי אפשר בלא בורסקי, ז"א האדם מוכרח להגיע לידי מצב כזה, כי המקום הזה, המעבר בין לשמה לשלא לשמה, אבל אוי לו מי שנשאר במקום הזה, שהוא תחנת ביניים, ואינו ממשיך ללכת להמטרה, שירצה להתענג אל ה'.
ומפרש יותר ואומר א"א לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אשרי מי שבניו זכרים ואוי לו מי שבניו נקבות. שהקושיא היא מפורסמת, מהו בניו נקבות. ויש לומר שידוע מספרי יראים שמהשפיע והנותן מכונה בשם זכר, והמקבל והבעל חסרון מכונה בשם נקבה.
וזהו שאומר, שאי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, היינו שמוכרח להיות בעולם המצב דשלא לשמה, הנבחן לבחינת נוטל הנאה לעצמו, אחרת א"א להתחיל לעסוק בתו"מ. וכמ"כ מוכרח להיות בעולם זכרים, היינו שתהיה כוונתם לשמה, כמו שאמרו חז"ל, (בראשית רבה פל"ה ב). אין העולם יכול לעמוד בפחות משלשים צדיקים כאברהם אבינו. אבל אוי לו מי שבניו נקבות, היינו שיש בחינת הורים שנקרא מחשבה, ויש בחי' בבניו שהם מעשים הנולדים מהמחשבה, ויש לפעמים שהסיבה הי' השלא לשמה, אבל בשעת מעשה, הוא בא לידי הרהורי תשובה ועושה המצוה על הכוונה לש"ש, שפי' שכוונתו הוא להשפיע נחת רוח ליוצרו, שזה נבחן לבחינת בניו זכרים. לכן הוא אומר אוי לו מי שבניו נקבות, ז"א שהמעשים שהוא עושה הם ג"כ על הכוונה לקבל שכר, שזה נבחן לבניו נקבות.
ורבי נהוראי אומר, מניח אני את כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, הוא לא מדבר להכלל איך שיתנהגו, אלא שהוא מדבר ממדרגתו עצמו, שהוא כבר זכה לי"ש בקביעות. לכן הוא אומר, שהוא מניח את כל אומנות, היינו שעכשיו הוא מניח את האמונה הפגומה, ואת האמונה המעולה, היות שהוא כבר עבר את ב' מיני אמונה, ועכשיו הוא מלמד את בנו, ז"א המעשה שלו, הנקרא בן כנ"ל, אלא תורה.
ומפרש את הטעם, שהוא משום שכל אומנות שבעולם אינה עומדת לו אלא בעת ילדותו וכו'. ופירש"י כל אומנויות אין להם שכר לאחר זמן, אלא שכר המצוי להם בשעתן.
הנה אמונה נקראת בחינת מצוה, מנין שקבלת עול מלכות שמים היא מצוה. וחז"ל אמרו (סוטה כ"א:), מצוה מגנא ומצלא בעידנא דעסיק בה, תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא.
וההבדל בין תורה למצוה, כי אנו רואים את התורה, שמה שהאדם למד אתמול או לפני חודש, הוא יכול לזכור ולהשתמש בדברים עמה או לחזור על אותם הדינים מה שלמד, ולידע איך להתנהג לפי מה שלמד מזמן. לכן התורה מגנא ומצלא אפילו בעידנא דלא עסיק בה, היות שהוא יכול לזכור מה שלמד מזמן.
משא"כ אמונה, שהיא מצוה, זה שייך רק בעידנא דעסיק בה, כי בכל פעם שהאדם מקבל ע"ע את העול של קבלת מלכות שמים, הוא מצוה, ומצוה היא בחינת עשיה. ולא שייך כאן זכירה כמו בתורה, אלא כל מעשה ומעשה הוא ענין בפני עצמו. לכן בעת מעשה היא מגנא ומצלא, שלא שייך לומר שהוא זוכר שקבל ע"ע את העול דקבמ"ש לפני זמן מה, כי זה לא יועיל לו. אלא בכל זמן שהוא נמצא הוא צריך לאמונה, וא"א לומר שעכשיו אין הוא זקוק לעול האמונה.
ומשום זה, כל קבלה וקבלה היא מצוה חדשה, לכן נקרא בחינת אמונה בחינת נער וילדות. כי ענין זקנה שייך לומר על דבר שהיה לפני זמן מה, והיות שעול האמונה צריכים תמיד לחדש, לכן לא שייך בזה זקנה, ותמיד זהו נקרא בשם נער.
וזה שאומר מניח וכו', שאינה עומדת לו אלא בעת ילדותו, כי אמונה היא מגנא ומצלא רק בעידנא דעסיק בה. וכמו שפירש"י כל אומנויות אין להם שכר לאחר זמן אלא שכר המצוי להם בשעתן, שהכוונה היא שמגנא ומצלא רק בעידנא דעסיק בה כנ"ל. אבל תורה אינה כן, (אלא) עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו. וכמו שפירש"י, אבל תורה מתן שכרן בא מאליו לאורך ימים, ואף לחולה וזקן שאינו יכול לעסוק בה עכשיו אוכל מן הקודמת.
היינו כנ"ל שתורה מגנא ומצלא אפילו בעידנא דלא עסיק בה, לכן הוא מפרש שעומדת לו בעת ילדותו, היינו בעידנא דעסיק. ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו, היינו אפילו בעידנא דלא עסיק בה. ואף לחולה וזקן שאינו יכול לעסוק בה עכשיו, אוכל מן הקודמת, שהפ' הוא שמגנא אפילו בעידנא דלא עסיק בה. לכן אומר ר' נהוראי שהוא בעצמו עושה כך, היות שהוא כבר קיבל ע"ע את הענין של אמונה בקביעות.
לכן הוא אומר, מניח אני כל אומנות, היות שכבר זכה למדרגה זו בקביעות, משא"כ לשאר אנשים.