תוכן

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק רש"י: לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה וכו', מה עשה הקב"ה, צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל - אברהם הוליד את יצחק.
ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה' (כו,יב)
ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק וגו' ויקרא שם הבאר עֵשֶׂק כי התעשׂקו עמו וגו'. ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה. ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ (כו, כ-כב)
עיקר העבדות הוא בבחי' "עִמִי אתם בשותפות"כב כי לולי זה היה אדם יכול להיות כבקא דבת יומא (עיין חולין נח,ב) שבבוקר נולד ובערב הוא מת. היינו, כי מצד השי"ת האדם יכול לקבל את המגדל מלא כל טוב ביום אחד, א"כ למה צריך האדם ע' שנה ובכל שנה שנ"ה ימים? - זהו מטעם ש"עימי אתם בשותפות".
"גרגרן לא עלתה בידו אלא רגזניתא". היינו הרצון לקבל, שזהו שייך לאדם, שאצלו ית' אינו נמצא מין כזה. ובכדי שהאדם יהפך אותו לקדושה... והאדם משמש עמו בכל פעם ופעם עם אותם העובדות שעשה אתמול, עושה היום ומחר ג"כ, עד שנמאסת בעיניו ומתחבר לקדושה. שז"ע: "ושבתם וראיתם בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו". היינו, משום ששניהם עושים אותם הדברים ואותם השטותים, אלא שזה מביא כל השטויות להקדושה. שז"ע: "הבל הבלים אמר קהלת". היינו, שהקהיל כל אותם הבלים להקדושה, שמהם באים יחודים גדולים. ששורש כל הבלים הוא הצפר-דע, אלא ע"י ההכאות נתרבו, כמ"ש "ובאו בביתך ובמעיך"כה וכו'. שהשורש הוא בחי' ידיעה כל לעשי'כו, שזה נוהג בין במוחא ובין בליבא, שברוחניות מוחא וליבא חד הוא, אלא אצל האדם נראים כשניים.
וז"ע שליצני הדור היו אומרים שמאבימלך נתעברה שרה. היינו, שיצחק הוא בן אבימלך שהוא בחי' נכרי, ולא בן אברהם שהוא אב האמונה, אלא שמה שהוא עושה הוא רק מבחי' 'שמיעה שקדמה לעשיה'. לכן צר הקב"ה קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם. היינו, 'פנים' נק' השורש של הבחינה, ששורש... ... שכל היסוד שלו הוא רק בבחי' שמיעה, אלא שהוא ע"מ להשפיע. שליצני הדור היו רואים שיצחק עושה בבחי' הקבלה, היינו בבחי' שמיעה, ולא ניכר בין מי שעושה בקבלה ע"מ להשפיע, או בקבלה לעצמו. וז"ע שהוא העלה ההבלים והשטויות להקדושה, כנ"ל, שהוא בחי' "עמי אתם בשותפות", שהוא עשה מקודם את העשיה בשלימות.
וזה סוד: 'לא בסבי טעמא'. היינו, אברהם היה רק בחי' "טעמו וראו כי טוב ה'". 'ולא בדרדקי עצה', שהוא תיקון בבחי' עצה, כמ"ש: "ויחץ את העם לשני מחנות", היינו, שחילק בין אהל לאה לאהל רחל, נמצא שעדיין אין שלמות. משא"כ יצחק אמר סדר כל ההבלים, היינו, חשבון השינה וצלויי ואכילה, וכולם העלה לקדושה. ע"ז אמר: פלגא עלי ופלגא עליך. היינו, שנעשה שותף למעשה בראשית.
וזהו: ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנ"ה ההיא מאה שערים. שע"י שנ"ה ימים שיש בשנה, ושנה היינו, שיש הרבה הבלים ושטויות, וראה שהוא בחי' מה (כענין-) לא כאברהם שהיה עכ"פ עפר ואפר, אלא בחי' מה ממש, שע"י שהיה רוצה להעלות כל ההבלים להקדושה עד שבא לבחי' מה, וד"ל (ואולי שהוא בחי' רשעים יכשלו וצדיקים ילכו בה(, עד שנמצא מאה שערים, בבחי' עשיה - זכה אח"כ לברכה, שהוא בחי' שמיעה, שהוא מ"מה" נעשה ל"מאה". היינו, שהוא ממשיך בחי' אלופו של עולם בתוך ה'מה' נעשה מאה ברכות).
וז"ס "אור מים רקיע", שהם מאה ברכות שצריך אדם לעשות בכל יום. שה"ס "וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם".
'אור' היינו מקודם היה בחי' אור. ואח"כ נתצמצם ונעשה מן האור 'מים'. ואח"כ נגזר שנעשה 'רקיע' בין מים עליונים לתחתונים, שהאדם מרגיש שהוא מתחת לרקיע, בפירוד. אז הוא בוכה, שז"ס "מים תחתונים בוכין". אז מתקן א"ע ובא לשלמותו, שזה ענין 'ויקם', שנתקיים מאמר ה', ז"א שנרגש ה' על כל הבריאה, שז"ס מאה ברכות. וז"ס: וישב יצחק עם באר לַחַי רֹאִי (כה,יא). היינו, שהשיב כל ההבלים ובירורי אותם 'לחי ראי' (שה"ע לח"י עולמים).
וז"ע השלשה בארות, היינו, ג' בירורים: א) עשק. היינו, שהוא ראה שהקלי' עושקת להקדושה שהוא ע"י שהיא מציירת ציורים על ה' שאינו ח"ו בבחי' "אהבה נפשי", ואומרת שהוא ציור ה', כענין שנאמר בשרה: "ואקל בעיניה", שהיא עושה ציורים ואומרת שהוא צורת השכיה"ק, נמצא שהיא עושקת הצורה האמיתית*(. ואח"כ בירור הב') שהוא שטנה, עד - "אוהבי ה' שנאו רע". ודוקא ע"י 'רע' זוכין להיות 'רעים' אהובים, שהוא, שאומר שאין זו הצורה כמו שהס"א עושה, בבחי' עושק, אלא שהצורה האמיתית הוא בחי' רעים אהובים, כמ"ש: "את שאהבה נפשי ראיתם", "בקשתי את שאהבה נפשי", "כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו". ואח"כ בא (היינו( לבירור הג') שנק' רחובות, "כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". וז"ע: "וישב יצחק בגרר". היינו, שנגרר אחר ה' כצל הנמשך אחר האדם. שזכה להשגחה פרטית.
וז"ע: "מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן מקטרת מר ולבונה מכל אבקת רוכל". מקודם נעשה מן הצפרדע, ע"י ההכאות, שהוא רוצה להכניע והמה נתרבו, עד שרואה בירה אחת דולקת, שהמה רק הרהורים אחרי ה'. 'עולה מן המדבר', בזמן שהאדם עדיין בתוך המדבר, היינו בין הקליפות. 'כתמרות עשן', היינו שבחי' עולם שנה נפש [ר"ת עש"ן] הכל אצלו כתמרות עשן, שאינו יכול לסבול אותם ובורח מהם. שז"ע: "על הרי בתר". 'הרי', היינו הרהורים רעים, שז"ע 'בתר', שתרגומו: פגרים, שמזה נעשים מתים, שנפרדים מחיי החיים. וזה שאומרת השכיה"ק: "ברח דודי וגו' על הרי בשמים". שע"י ח', היינו נחות דרגה, שמקבל הכל בבחי' עשיה, זוכה אח"כ שמאלו ההרים נעשה בשמים, היינו כנ"ל - שמעלה הכל להקדושה.
שז"ע "מור" [כמ"ש: מקטרת מר ולבונה], שמקודם (ש(מרגיש בחי' מרירות בכל העולם שנה נפש, ואח"כ זוכה לבחי' לבונה, ללובן העליון, שהוא ענין מאה ברכות. היינו, מהח' ) של: ברח דודי, בחי' נחות דרגה, וכנ"ל] נעשה ך', היינו ברכות.
וז"ע: "שר של שכחה נק' פה-רע". היינו, ע"י שמדברים רכילות ולה"ר על ה', עי"ז ה' משכח אותם (שיזכירו( שלא יזכרו, יען שזה פגם גדול כנ"ל, הנק' עושק, שהצורה הזאת אינה אמיתית, אלא שהוא ית' בחי' טוב ומטיב, שהוא נק' "אהבה נפשי", ודוקא אז יכולים למצוא אותו, משא"כ ע"י הצורה של הס"א (אינה( אין יכולים למצוא, מפני שאינו במציאות. וז"ע: "אבקת רוכל", שאפילו אבק לה"ר הנשאר בגוף אח"כ, אחר הדיבור של לה"ר, ג"כ מזיק. אלא כשמקבל הכל בבחי' עשיה למעלה מהדעת, אזי הוא זוכה לאורות גדולים, הנק' בחי' ריח, שהוא "והריחו ביראת ה'" הנאמר במשיח. שאין יכולים לקבל אורות אלא כריח העולה ממטה למעלה.
וז"ע: "כשם שיש שעשועים במ"נ כך יש שעשועים במ"ד". היינו, לפי השמחה שיש לו בזמן של העשיה - כך יש לו שמחה במ"ד, היינו בהשמיעה. שהעיקר הוא הכנת הכלים, שהוא ענין התהפכות לכלים דהשפעה.
בסוף המאמר הופיעו שתי ההערות דלהלן; בראשונה כתוב "שייך לעיל", ובשניה: "זה שייך למעלה לענין ואקל בעיניה" (מיקום כוכביות הסימון - ע"ד העורכים).
היינו, שהשפחה נותנת הצורה. וז"ע: "השתא עבדי", לפי הצורה שהשפחה נותנת על דבקות ה'. "לשנה הבאה בני חורין", היינו שמהיום והלאה אנו מקבלים הצורה האמיתית, כדרך בנים, ולא כדרך העבר. שנותן צורה של בני חורין, שנעשה בן חורין מהצורה הזאת.
ולכן, להבין ענין תורה שבכתב ותורה שבעל־פה, תורה שבכתב נק' ב"ת יה"ו, שהוא כמ"ש "ונחנו מה". שמקודם צריכין להיות בר"ת 'מה'. ואח"כ, כשמאמין בדברי רז"ל, אזי זוכין לבחי' 'מאה', היינו לה"ת ]לה' תתאה[, שבזמן שהה"ת ג"כ מאירה, היינו כשממשיכין את היה"ו לתוך הה"ת, אזי יש שלמות, ונק' מאה ברכאן.