תוכן

משפטים תשמ"א
ואלה המשפטים תשים לפניהם בעל הטורים מתרץ על השאלה, למה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח. לומר, כל המעמיד דיין הגון כאלו בנה מזבח, היפך ממי שמעמיד את שאינו הגון כאילו נוטע אשרה אצל המזבח.
ולהבין דבריו, יש לפרש מה זה מזבח, ומהו דיין, ומדוע אם זה דיין שאינו הגון הוי כאילו נוטע אשרה (לגבי( אצל מזבח דוקא. ומהי אשרה.
ענין דיין יש להבינו ע"ד שאמרו רז"ל: "שכל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל". ויל"ה, האם אין רשעים יותר גדולים (שיהיו רשעים) מדייני ישראל, שבשבילם באה פורענות לעולם. אלא, זהו כמו שאמרנו כמה פעמים על פסוק: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך". שפירושו, בכל דבר שהאדם משער אם כדאי הוא לעשות את המעשה אם לא - יש לו שופטים, היינו, שיש לו מחשבות ודעות הנוטים לכאן ויש שנוטים לצד האחר. וזה נקרא 'דייני ישראל', שאצל כל ישראל יש דיינים שדנים בכל דבר את הכדאיות שבדבר.
ואם זה דיין הגון אז נקרא שבונה מזבח, שמזבח נקרא בזוה"ק בשם מלכות, שהוא ענין קבלת עול מלכות שמים, שעל ידי זה הוא זובח את היצר הרע. כשארז"ל: הרוצה שיחיה ימית את עצמו, וכמו"כ אמרו: אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. מטעם, שמטרם שמקבל עליו עול מלכות שמים הוא נקרא גוי, ואסור ללמד תורה לעכו"ם, וכפי שאמר אאמו"ר ז"ל: כל מקום שכתוב 'אסור', פירושו, אי אפשר אפילו שרוצה. אם כן, אם הוא דיין הגון, הרי כאילו בנה מזבח. ואם הוא דיין שאינו הגון, הרי כאילו נוטע אשרה, שהיא עבודה זרה, אצל מזבח, היינו, במקום שהיה צריך לבנות מזבח הוא בונה עבודה זרה ואומר שהיא מזבח.
וענין אשרה הוא מלשון אושר. היינו, בזמן שהוא מרגיש את עצמו מאושר ע"י עבודתו בתו"מ - הוא עוסק בה, היינו, כשהגוף והדעת מסכימים עם הכדאיות. אבל אם אין הדעת מסכימה - למעלה מהדעת אין הוא מסוגל לעשות. לכן נקרא זה, עבודה זרה בבחינת אשרה. משא"כ מזבח צריך להיות קבלת עול מלכות שמים למעלה מהדעת.
וזה נקרא דיין הגון, שיכול לפסוק שצריכים ללכת למעלה מהדעת, ואין הדעת החיצוני שלו המכריע. משא"כ אינו הגון נקרא, שהוא מבין שהכל צריך להיות על פי שכלו, שהוא בתוך הדעת.