תוכן

טהרת העבודה על הכונה דלשמה ואלה בני צבעון ואיה וענה, הוא ענה אשר מצא את היֵּמִם במדבר ברעתו את החמרים לצבעון אביו (לו,כד)
בזהר (אות רסד): תא חזי, ענה דא, איהו ממזרא הוה, דאתא צבעון על אמיה ואוליד ממזרא, ודא אתא, מסטרא דרוח מסאבא, דאתדבק ביהמב.
דידוע, דבזמן שבא היצה"ר ושואל 'מי' או 'מה'מג, ורוצה האדם להשיב על השאלה הזאת, אז הוא ]היצה"ר[ 'ענה', מלשון "לא תענה ברעך", היינו שמעיד, אשר מצא יֵמִים. יֵמִים, הוא מלשון יָמִים, שהוא בחינת אורות ותענוגים בהעבדות. נמצא, שהוא מעיד על עבודתו שהיא מבחינת רצון לקבל, הנקרא שלא לשמה, היות שכל עבודתו הוא משום שמקבל תענוגים גדולים, ולולא שהיה לו תענוגים לא היה עובד כלל.
אבל צריכים לדעת שכל הנבראים נבראו רק לכבודו ית', נמצא, שגם היצה"ר עושה שליחותו של מקום, לכן, בזה שהוא בא עם שאלותיו, הוא מברר לו את המקור והיסוד של עבודתו. והיות שהעבודה היא תולדה מהרצון, לכן המחשבה והרצון נקרא 'אב' והעבודה נקראת 'תולדה'. נמצא, שהוא 'בא לשאול על אביו', היינו, מי גורם לו העבודה. וז"פ: "אשר מצא את הימים וגו' לצבעון אביו". היינו, שמעיד שהגורם לעבודה הוא השלא לשמה, הנקרא צבעון, היינו צביעות. ולא אמת, הנקרא לשמה.
והוקשה לזהר, איך היה לו היכולת להמשיך עד עכשיו בעבודה אם הכוונה שלו היא על יסוד של שקר. אלא, שהיה כאן בחינת עירוב, זאת אומרת שצבעון בא על אמיה. 'אם', נקראת הנקודה שבלב (שהיא אבר מהשכה"ק הנקראת אם הבנים( שהיא משתוקקת לעבודת ה'. אלא, שצבעון בא עליה, שהוא השלא לשמה, הנקרא לשם הרצון לקבל, שהוא הגוף, שצבעון נותן לו להבין שכדאי לעבוד בכדי להתענג בתענוגים רוחניים שבהם יכולים לקבל יותר תענוג מתענוגים גשמיים. ויש כאן עירוב של מין בשאינו מינו, לכן התולדה הנולד מזה הוי ממזר. היות שהנקודה שבלב צריכה להתיחד עם הרצון להשפיע ולא עם הרצון לקבל, נמצא, כי הגורמים לעבודה, הנקראים אב ואם, הוי מין בשאינו מינו, לכן (המוליד( הנולד הוי ממזר. וענה הוא הנולד מצבעון אביו, נמצא, שהוא ]היצה"ר[ עם שאלתו, גרם לו להוליד תולדה הנקראת 'וענה', היינו על שם העדות שלו, כנ"ל. ז"א שדוקא ע"י השאלה גורם לו להוליד ממזר.
ויש כלל, שממזר אינו מוליד. שענין תולדות היינו העבודה, כנ"ל. לכן כבר לא יכול להמשיך בעבודה, כי עכשיו כבר נתגלה לו שכל עבודתו היא רק שלא לשמה, משא"כ מקודם היה חושב שעובד לשמה. נמצא, שהגילוי הזה עשה לו טובה גדולה, שיש לו עכשיו לשים את עיניו ולבו שיתקן את מצבו כדי שיזכה לבוא לדבקות אמיתית, וכל מחשבתו תהיה רק להשפיע נחת רוח להשי"ת.
וזה שממשיך שם הזהר (באות רסה(: ועם כל דא, כל בר נש דאזיל באורחוי דקב"ה ודחיל ליה לקב"ה, לא מסתפי מנייהו. אזלו ואעלו בטורא. אורחוי דקב"ה - נקרא למעלה מהדעת, בין במוחא ובין בליבא. לא מסתפי מנייהו - הכוונה, הוא לא מפחד מהשאלות של 'מי ומה'.
וזה מ"ש בזהר (אות רסו(: א"ר יצחק, כגוונא דא, כל אינון טורין חרובין, אתר בי מותבא דלהון. א"ל, הכי הוא, וכל אינון דמשתדלו באורייתא, עלייהו כתיב ה' ישמרך מכל רע וגו'.
טורין פירושו הרים. דברים העומדים באמצע הדרך, שלא נותנים ללכת ולהמשיך בכדי לבוא למטרה, נקראים הרים, שענינו הוא - הרהורים, מחשבות זרות, שהם מעכבים את עבודת האדם. וזה פירוש: אעלו בטורא, היינו שנכנסו לתוך ההרהורים הנ"ל. ונחרבו, היינו שנאבד להם כל הרגשתם בעבודת ה'. לכן אמר: טורין חרובין אתר בי מותבא דלהון, ז"א שמביא להם רק חורבן. משא"כ להולכים בדרך ה', הם עולים בהר ה', כמ"ש "מי יעלה בהר ה' וגו' נקי כפים - ובר לבב", היינו מוחא ולבא, ששניהם יהיו בבחינת השפעה ואמונה למעלה מהדעת ]וזה שמסיים: וכל אינון דמשתדלי באורייתא עלייהו כתיב ה' ישמרך מכל רע וגו'[.