ואהיה כנור לשיריך[1]
ידוע שאין אותיות ברוחניות[2], ואי אפשר
לשוב לשורשו זולת באותיות התורה שהם שמותיו של הקב"ה (זהר
אמור אות קפח), דוגמא לקורא חברו בשמו ואז פונה אליו.
ועל כן התלבשה הנשמה בגוף, אשר מרגזנותא שלו יש זה
החומר הדיו שעושה על הלבן כל מיני אותיות וציורים אותיות. אמנם זה
סוד תורה שבכתב על שני לוחות האבן, אבנתא דלבא ואבנתא דמוחא, ועדיין צריך לתורה
שבעל פה שתתיחד עם התורה שבכתב, ולזה
צריכין לקָלָא
דְנָפִיק
מִשׁוֹפָר
בְּאֵשָׁא
רוּחָא
וְמַיָא.
והוא סוד עמוק, וארמז על דרך משל,
שבהיות האדם ביכולת להעלות נשמתו לבריאה ויצירה להעשות מ"ן לנוקבא עילאה, אז
מסייעין לו מלאכין ומשרתי השי"ת, ונמצא מזיעה שבחיות-אש דולק בלבו שלהבת י-ה,
וימס לבו והיה למים, שאז נמשך ומתדבק בבורא ית' כצל הנמשך אחר האדם, וינח עליו רוח
ה'. ונכלל בו ג' אלה: 'אשא' ממשרתי א-ל, ו'מיא' מהמסת לבו, ו'רוחא' מקוב"ה.
ואז נמצא מתדבק בשירת המלאכים, אשר בנועם השירה הזאת עולה מחיל אל חיל עד שמגיע
לאצילות ומייחד קוב"ה ושכינתיה ביחודא שלים.
והנך רואה, אשר בהשתתפות הגוף הגשמי,
שלש אלה יעשה לה לכלכל שירותיו בנעים זמירות ישראל. ועל דרך אדם השפל הגשמי שלולא היה
לו אויר המקיף לא היה אפשר לו להשמיע שום קול, כן צריך הרוחני להנפש המלובש בגוף
שמסוגלת להמשיך רוח מאוירא דגן עדן, שבזה עושה קָלִין
(-קולות)
מהתפעלות אשא ומיא שבלבו, ונמצא הלב כנור לשירי השכינה הקדושה, בסוד 'וּמִשִּׁירִי
אֲהוֹדֶנּוּ' (תהלים כח, ז).
[1]
בנבואת החורבן ביחזקאל כו, יג: "וְהִשְׁבַּתִּי המון שיריך, וקול כינוריך לא
ישמע עוד". ובקינת 'ציון הלא תשאלי' לרבי יהודה הלוי: "ועת אחלום שִׁיבַת
שְׁבוּתֵּך, אני כנור לשיריך".
[2] בתע"ס חלק ז' אות לב מצטט לשון הרח"ו: "האותיות הם לעולם בחינות הכלים". ובאגרות הסולם אגרת טו: "ברוחניות אין אותיות... וכל הפריה ורביה שברוחניות שורה על האותיות הנשאבים מחומריות דעולם הזה בסוד 'ובורא חשך', שאין כאן שום הוספה וחידוש, אלא בריאת החושך שהוא מרכבה מותאמה לגלות האור כי טוב". ושורש הענין מובא בתע"ס חלק א' הסת"פ אות יח. עש"ה.