תוכן

יא) ויאמר אברהם. אלהים, שהם הגבורות, שהם סתומות וסותמים הראייה העליונה, עכשיו בזו ההמתקה יראה לו ויכול לראות, כשיהיה השה לעולה בני, ואז נכללו זה בזה. וז"ש וילכו שניהם יחדיו, שניהם יחד, אשא במיא ומיא באשא. ויבאו אל המקום, דהיינו היסוד, ואז ויבן שם מזבח, שהיא נוקבא דז"א. ויעקוד את יצחק בנו, שהוא המתקת הגבורות, ליתן אותם אליה. וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת, אברהם חשב שהיה צריך להוציא ממנו הדם, שהוא תוקף הגבורות כדי למתק הגבורות, כי הדם הוא אחיזת החיצונים, ואז ויקרא אליו אברהם אברהם, ופ' בספר הזהר, קדמאה לא שלים בתראה שלים, פירוש קדמאה לא שלים, שהיו החסדים לבדם, בתראה שלים, שנכללו אשא במיא. ויאמר לו אל תעש לו מאומה, ודרז"ל מומ' כתיב, פירוש, אל תעש לו מום, כי הכל אפילו הדם יתמתק על ידו, אף שלא הוציא את דמו. כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, שהם הגבורות, כי עד עכשיו היית אוהבי, שהם סוד החסדים, ועתה ירא אלהים, נתערבת בגבורות, במה שלא חשכת את בנך וכו'. וזהו ידעתי, לשון זווג וחבור, חיבור החסדים עם הגבורות, במה שלא חשכת את בנך וכו'. ולפי שאחר המתקת הגבורות עם החסדים, היה צריך לחזור ולהעלות הגבורות לשרשם למעלה, כדי שלא יהיה בהם אחיזה לחיצונים, וז"ש והעלהו שם לעולה, עתה נתקן זה באיל.