תוכן

ה. התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת
ותדע, אשר ב' כוחות משמשים ודוחפים אותנו לעלות ולטפס על שלבות הסולם האמור, עד שנגיע לראשו שבשמים שהיא הנקודה התכליתית של השואת צורתנו להיוצר ית'. וההפרש בין ב' הכוחות הללו הוא, שהאחד דוחף אותנו "שלא מדעתנו" כלומר בלי בחירתנו, וכח הזה הוא דוחף אותנו מלאחרינו (שנקרא ויז-א-טערגא), והוא שגדרנו אותו בשם דרך יסורין או דרך ארץ, וממנו הגיעה אלינו הפילוסופיה של תורת המוסר שנקראת אתיקה, המיוסדת על הכרה נסיונית, דהיינו מתוך הבקורת של התבונה המעשית, שכל עיקרה של התורה ההיא, איננה יותר רק סיכום של הנזקים שנולדו לעינינו על ידי גרעיני האגואיזם. והנה הנסיונות האלו הגיעו אלינו במקרה, דהיינו שלא "מדעתנו" ובחירתנו, אולם המה בטוחים למטרתם, כי דמות הרע הולך ומתברר בחושינו, ובשיעור שאנו מכירים את נזקיו, באותו שיעור אנו מסתלקים הימנו, ואז מגיעים לשליבה יותר עליונה שבהסולם.
וכח השני דוחף אותנו "מדעתנו", דהיינו מכח בחירתנו בעצמנו, וכח הזה מושך אותנו מלפנינו (שנקרא ויז-א-פראנטא), והוא שגדרנו אותו בשם דרך התורה והמצוות, כי על ידי עסק המצוות והעבודה לעשות נחת רוח ליוצרנו נמצא מתפתח בנו במהירות נפלאה אותו החוש של הכרת הרע, כמו שנתבאר בקונטרס הקודם (מאמר ו' מתן תורה אות יג עש"ה). ואנו מרויחים בשנים: הא' שאין אנו צריכים לחכות על נסיונות החיים שידחוף אותנו מאחרינו, שכל שיעור הדחיפה שבהם נמדד רק במידת המכאובים והחורבנות הנגרמים לנו על ידי מציאות הרע בקרבנו. אולם בדרך העבודה להשי"ת, מתפתח בנו אותה ההכרה בלי שום הקדם של יסורין וחורבנות, ואדרבה מתוך הנועם והעידון שאנו מרגישים בעת העבדות הטהורה להשי"ת לעשות נחת רוח אליו, מתפתח בנו יחס רלטיבי (-יחסי) להכיר את שפלות הניצוצין הללו של אהבה עצמית, בהיותם מפריעים לנו על דרכנו לקבל את הטעם העדון הזה של השפעה להשי"ת. באופן אשר החוש הדרגתי של הכרת הרע הולך ומתפתח בנו מתוך העתות של עונג ושלוה רבה, דהיינו על ידי קבלת הטוב בעתות העבודה להש"י מתוך הרגשתנו את הנועם והעידון שמגיע לנו אז מפאת השתוות הצורה ליוצרה. והב' שאנו מרויחים זמן, כי הוא פועל "לדעתנו", ויש בידינו להרבות בעסק ולמהר בזמן כפי חפצנו אנו.