תוכן

ד) ובזווג זה דאחור, הנשמות היוצאות ממנו, הם עניים, מפני שיצאו בחסרון הלבנה. וז״ש ויהיו עניים בני ביתך, ר״ל: שהנשמות שלנו, הם בנים לזו"ן, כמו שהם בנים לאו״א. וכמו שפנימיות שלהם עולה להיות מ״ן לאו״א, כך חנשמות שלנו עולות להיות מ״ן להם. ולפעמים, בני בנים הרי הם כבנים, והם מ"ן לאו״א, במומסר עצמו על קדוש השם, אפילו במחשבה, וכ״ש במעשה. כענין ר״ע, וז״ש כך עלה במחשבה, כ״ש במעשה הנזכר. ולכן אמר ויהיו עניים בני ביתך, ענ״י בגימטריא ק״ל, שהוא אחור דמ״ה. אמר צריכים אנו להמשיך אליה אחור דמ״ה שהוא שם דמ״ה, ואמר: ואל תרבה שיחה עם האשה כו', פי׳: בשעת הזווג. וצריך שלא יגביה קולו האדם, דהיינו בשעת התפלה, כי באומרו עוזר דלים, הוא מעלה נשמתו למעלה. ובתפלה, הוא שואל שם אל הזווג. וז״ש, ואל תרבה שיחה עם כו', כענין שנאמר אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה, אלא בלחש ובחשאי, שאם יצא הקול לחוץ, יתאחזו החיצונים בקול, ואפשר שימנעו הזווג או, יתדבקו בו לפחות. ואמר האשה, כלומר כשהיא פב״פ, שהיא אשת ו', אמרו שצריך בלחש, כדי שלא יהא בה אחיזה לחיצונים. כ״ש כשהיא אב״א, כי אז יש חשש ביותר. וזמ״ש, ק״ו באשת חבירו, כי הרי הר׳ היא אחוריים דאלהים. והכ״ו, הוא אחור דמ״ה שבו, דהיינו כ״ו אותיות, וכן עולה חבירו בגימטריא רכ״ו. וזהו ביחוד ק״ש, כי אז היא הוי״ה באחור, ובשכמל״ו ניתנים לה ציקי קדירה, וצריך בחשאי וא״כ צריך לאמרו בלחש. ואמר, מכאן אמרו חכמים כו', שמגביה קולו בשעת זווג האשה, גורם רעה לעצמו, שהיא הקליפה שיתאחזו בו, וגם מונע ממנו האור והשפע, שיהיה נמשך לו מז״א. וז״ש, ובוטל מדברי תורה, שהוא מה שהיה נמשך מז״א. וסופו יורש גיהנם, במקום שהיה לו לידבק עם השכינה, נדבק עם אשה זרה, שהיא בסוף למטה מכלם.