תוכן

הנה כמדומה לשכל חיצוני, נראה ענין ההשתוקקות כמו דרך ומעבר בעלמא אל מהות הדביקות, אבל אינו נוטל חלק בעצם הדביקות, ואדרבה, הוא הפכי אליה, שהרי אינו משתוקק זולת בריחוק הדביקות, ולפי שיעור הריחוק כן תגדל מידת ההשתוקקות, וא"כ ההשתוקקות הפכי גמור אל הדביקות, כמו הרעבון אל השובע.

אולם אם תעיין היטב, תמצא אשר ההשתוקקות היא ממש עצם של הדביקות עצמה, הן בצורת התענוג והן בהשלימות ותועלת, כי משניהם יחד מצטיירת הדביקות. ולא עוד, אלא שצ"ט חלקים של דביקות מקובל על זמן ההשתוקקות, וחלק אחד במהות הדביקות עצמה.

כי הדביקות אינה אלא סכום הכל מחשבון ניצוצי ההשתוקקות, ואין בהסכום הכל, רק מה שיש בהחשבון גופיה. גם הס"ה (-סכום הכל) לפי עצמו הוא סתום כמו 'אשה יפה וסרת טעם' (משלי יא, כב) (כמו בתחותא דאומ"צ), אלא בהצטרף אליו הזכרון של מהותים שבחשבון עצמו, כן צריך להמצא חקוק בזכרונו כל הרשימות של ניצוצי ההשתוקקות שקדמו לו, אשר לפי בהירות הזכרון, כן יגדל מדת הדביקות בזמן ובטעם.

ותשכיל ביותר, אשר גם צורתה של מהות הדביקות עצמה, אינה אלא צורה של השתוקקות חריפה ורדופה יותר גדולה לאין שיעור מניצוצי ההשתוקקות הקדומים לעת הדביקות.

על דרך משל בהרעבון, כי הרָעֵב משתוקק למזון, אמנם הניצוצין אינם רדופין כל כך. יתר עליו בשעה שהמזון מוטל לפניו, כי אז ניצוצי ההשתוקקות יותר רדופים לו. ויתר גם עליו בשעת הדביקות, דהיינו בשעה שהמזון נוגע בחיך, וחיך אוכל יטעום, כי אז ניצוצי ההשתוקקות רדופים בתכלית גבהם (כנודע שסימן של תענוג, שכף א' מבליע בו הרדיפה לכף הב'), שזהו טעם של עת הדביקות עצמה. ועד"ז ממש בזווג הגשמי, ועד"ז ממש ברוחניות, ותשכיל ותמצא כן.

עיקר העבודה