[1] לא מצאנו את תחילת המאמר, ואולי המאמר מתחיל כאן למרות שהוא פותח בו' החיבור.

[2] ע"פ משלי לא, יד: "ממרחק תביא לחמה". וע"פ המשך המאמר שמבאר שהקליפות לא יונקות ממלכות דקדושה, אולי כוונתו למובא בזוהר בראשית-א אות שלז ובספר אור הבהיר ערך ז' הקפות, שמבאר מאמר חז"ל "לך לך אמרינן לנזירא" על אלו שאינם ראוים להמשכת אור החכמה, ל"כרמא לא תקרב" – כרם היא בחינת המלכות (אדרא רבה א). ו"ממרחק תביא לחמה", מפרש בהסולם (אחרי אות עה): "לחמה שהוא סוד הארת חכמה, אינה מאירה אלא ממרחק, היינו עם דינים המרחיקים את החיצונים". ובמקום אחר (בשלח אות קמא) מפרש: "הארת קו האמצעי במסך דחירק שהוא מרחיק הג"ר דחכמה".

[3] במאמר הגאולה לרמח"ל: "וצריך שתדע, כי המשיח הוא היחידה... ומאז חרב הבית נאמר בו (ישעיה נג, ה) 'והוא מחולל מפשעינו מדכא מעונותינו', והוא לא זז מן השכינה אלא לשעות ידועות שנמצאו לו פעולות למעלה, אבל בשאר כל הזמן הנה עמה הוא יושב תמיד אפתחא דרומי בין סובלי חלאים".

[4] סנהדרין צח, א: "רבי יהושע בן לוי אשכח לאליהו... אמר ליה: אימת אתי משיח? אמר ליה: זיל שייליה לדידיה. והיכא יתיב? אפיתחא דרומי".

[5] בספר קנאת ה' צבאות לרמח"ל: "האדם אשר זכה במעשיו, הנה כבר הפריד הס"א ממנו ונדבק הוא לשרשו הקדוש, ובצאת נשמתו מן העולם הולכת ונדבקת לשרשה זה, ומשם והלאה אין כח לס"א להתערב במציאותה כלל... אלא לפעמים תרד הנשמה ההיא להיות מתלבשת בתוך הקליפה, והוא שתהיה הס"א סובבת עליה בסוד 'סביב רשעים יתהלכון', ולא תהיה מתדבקת בה כלל, אלא שתגרום לה חסרון אור שהיה ראוי להתגלות לה לפי זכותה. וכאשר ירדה השכינה בתוך הקליפה להתלבש בה, הנה בה ודאי אין הס"א מתערבת ח"ו, כי אין שייך לאמר דבר זה כלל, כי הלא השכינה אינה כי אם אחת ההארות של הא"ס ב"ה, והס"א היא בריאה נפרדת. ונמצא שאין הדבר הזה נופל בכאן כלל רק בחינת התלבשות הוא שהיא מתלבשת בתוך הקליפות האלה ומתגלה בתוך מקומם. והנה אז ירדו גם כן הנשמות של צדיקים גדולים ראשי ישראל שהם עומדים שם בתוך הקליפות עמה ושם סובלין חסרון אור ומיני צער הרבה, והם נקראים סובלי חלאים הסובלים עונותיהם של ישראל, ובראש כלם יש מלכא משיחא, שהיא היחידה אשר נבראה מאז והיא עומדת להיות עטרה לגואל שבה יגאל את ישראל, והיא עומדת גם כן בזה ההתלבשות בזה הסיתום וחסרון אור הנ"ל".

[6] אתרוג הוא בחינת מלכות. זוהר פנחס תתכב. ובבראשית רבה טו, ז: "עץ הדעת אתרוג היה". ובאבות דרבי נתן א, ה: "הנחש הרשע באותה שעה [שבא להחטיא את אדם הראשון]... כיון שראהו אותו אילן היה צווח עליו ואמר לו רשע רשע אל תיגע בי".

[7] רבינו הדגיש כאן את המילה "דעת", ויתכן שבא לשלול את המובא להלן שיעל לא נחלפה בשידה במעשה סיסרא, משום שהוא היה מן הדעת, והיה עליה לשאוב הימנו את ניצוציו, משא"כ אחשוורוש שלא היה מן הדעת.

[8] זוהר כי תצא אות ז: "השכינה הסתירה [לאסתר] מאחשורוש, ונתנה לו שידה במקומה, והיא חזרה לזרועו של מרדכי".

[9] מגילה יג, ב: "אמר רבה בר לימא (משמיה דרב), שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי".

[10] שער הכוונות פורים; תע"ס חלק טו אות ריא.

[11] עניינו דזיווג יסוד אבא מתבאר בתע"ס חלק טו לוה"ת סג ומקומות רבים נוספים.

[12] ע"פ משלי לא, יד: "ממרחק תביא לחמה", ונראה שכוונתו ללחם ניקודים המובא להלן.

[13] רבינו הדגיש את המילה "חיקו", כנראה לרמז על לשון "חיקו של מרדכי" המופיעה לעיל.

[14] נאמר בגמרא (נזיר כג, ב) על מעשה יעל וסיסרא: "גדולה עבירה לשמה".

[15] בספר קנאת ה' צבאות: "ועתה אפרש לך ענין יעל עם סיסרא, ותבין הסוד הזה היטב: הנה יעל היתה אשת חבר הקיני והוא מסוד קין שיצא מכח זוהמת הנחש, ולכן אליה הגיע המעשה הזה, ועל כן נמסרה היא לו לביאה ולא שידה כמעשה אסתר, אלא היא עצמה, כי אז אדרבה, הוא הריק בה כל הניצוצות הקדושים שהיו בו, כי הוא באמת היה מסוד הדעת, וכולל כל בחינות הניצוצות שיוצאות מן הדעת".

[16] שופטים ד, כא: "ותקח יעל אשת חבר את יתד האהל, ותשם את המקבת בידה, ותבוא אליו בלאט, ותתקע את היתד ברקתו, ותצנח בארץ והוא נרדם ויעף וימת".

[17] בספר קנאת ה' צבאות מוסיף שה'אוהל' הוא בחינת מלכות.

[18] בנזיר כג, ב מקשה על מעשה דיעל: "והא קא מתהניא מבעילה דיליה", ומתרצת: "כל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים".

[19] בסנהדרין עד, ב מקשה הגמרא, מדוע אסתר לא מסרה עצמה לההרג כדי לא לעבור על גילוי עריות, ומתרצת "אסתר קרקע עולם היא", וברש"י: "אינה עושה מעשה, הוא עושה בה מעשה".

[20] מונה כאן ד' תנאים לעבירה לשמה: א) לצדיקים הגורמים לייחוד דעת עליון. ב) שלא נהנים מעבירה. ג) הוראת שעה. ד) לקרקע עולם. הרחבה בתנאים אלו ישנה בספר קנאת ה' צבאות.