תוכן

י"ד סיון [תרצ"ח]
קשה לצייר המצב של זמן הירידה, שבו אובדין את כל העבדות והיגיעות שהשקיעו במשך כל הזמן, שמתחילת העבדות עד זמן הירידה. ונדמה כמי שלא טעם טעם של עבדות ה' מעולם, וכאילו דבר זה חוץ לו, ז"א שזה נעשה לבעלי מדרגות גבוהות, אבל לפשוטי אנשים, להם אין שום שייכות לעבדות ה', רק להשתוקק לבחינת רצון לקבל הגשמי שנמצא בזרם העולם ששוטף את כל העולם ברצון הזה.
אבל צריך להבין, למה באים למצב זה? הלא בין שאדם מסכים ובין שלא מסכים אין שום שינוי בבריאת שמים וארץ, אלא שהוא מתנהג בבחינת "טוב ומטיב", אם כן מה נצמח ממצב כזה?
אלא צריך לומר שזה בא להודיע גדלותו ית', שהאדם לא צריך להתנהג בבחינת "לבו גס בה". ז"א שהאדם צריך להתנהג בבחי' יראת הרוממות, לידע איזה ערך ואיזה מרחק יש בינו לבין ה', שמצד שכל החיצוני קשה להבין איך שיהיה באפשרי לעשות יחוד בין הבורא לבין הבריאה. ובזמן הירידה, הוא מרגיש אז שאין שום אפשרות שיהיה לו חיבור ושייכות לבורא ית' בבחינת הדבקות, כי מרגיש את ענין העבדות לדבר מוזר לכל העולם כולו. והאמת הוא כן. אז "במקום גדלותו שם אתה מוצא את ענוותנותו", זאת אומרת שהוא ענין למעלה מהטבע, שהשי"ת נתן המתנה הזאת לבריאה, לאפשר להם להיות בחיבור ודבקות עמו.
לכן בזמן שהאדם נעשה בחזרה מקושר, אזי הוא צריך תמיד לזכור את מצב הירידה שלו, בכדי לידע ולהבין ולהעריך ולהחשיב את הזמן של הדבקות. שידע שעכשיו יש לו ישועה למעלה מדרך הטבע.