'תתהפך כחומר חותם תתיצב
כמו לבוש'[1]
(ע"פ איוב לח, יד). כי שורש הכל הוא כמו שכתוב (דברים יא, כב; ל, כ) 'ולדבקה
בו', אבל המגיע לאותו השיעור האמיתי בפועל, צריך לידע חשיבות הדביקות כל צרכו,
דהיינו, שיעור המכבד ושיעור המכובד, כי ידיעה זו, לפי מעלתה יתעלה שיעור הדביקות,
כמובן, לכן מתחילה ידיעה זו מתפשטת בדרכים ומקרים חומריים, ואחר כך מהפך
הקב"ה צורה זו על צורה נפשית כנודע.
ואין לתמוה, ומי איכא שינוי לפניו ית'? אבל זהו שכתוב (שמואל א' טו,
כט) 'ונצח ישראל לא ישקר ולא יִנָחֵם', כי לפי זה יש לדקדק גם כן על כל בתי חומר
שבעולם הזה, שהכל למיתה הן עומדים, אם כן למה ברא הקב"ה דבר בִּכְדִי (-בחינם)
שאין לו קיום? אלא ע"כ עיקר בריאתו לא היה אלא לבַטְלה, כי כל דיבוק החומר על
הנפש הוא כדי שהנפש תפליטנו ותקיאנו, אם כן אין תרעומת כלל בהגיע השעה שתפליטו
ותתפטר מכל גילוליו וגיעוליו[2].
כמו כן יקרה לכל משיגי הגוף החומרי הזה, כי זה פשוט שבהעדר החומר
יתבטלו ג"כ כל משיגיו הדמיונים המורכבים.
וזהו שכתוב (ישעיה מח, יז) 'אני ה' מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך', כי
כבוד ה' מתפשט בתחילה עד החומר, לא לקביעות ח"ו, אלא אדרבה, כדי לבטל אותה
וכו', ולא תבא בריקות דבר ה', אלא היא עצמה מתהפכת מצורה חומרית לצורה שכלית, וזה
סוד תחיית המתים.
וזה סוד שאמרו (זהר אמור אות נא) עתיד הקב"ה להחיות המתים במומם
ואחר כך מרפא אותם, כדי שלא יאמרו לא זהו שמת. פירוש, לפיכך התפשט הכבוד מתחילה
במשיגים החומריים, הגם שלא בחר כלל מעודו בהחומריים ודרכיהם, ולא ימצאו כלל חן
בעיניו, לא עשה זה אלא כדי שלא יאמרו 'לא זהו שמת' ויכפרו בתחיית המתים, כי יאמרו
שכל הבריאה החומרית לבטלה ולריקות נבראה, כיון שגוף החי לעולם אין לו שום מום
שיהיה לו איזה דמיון עם נפשות המתים.
ולכן מראה גם כן הקב"ה את נפשות חסידיו איך יהיה סדר תחיתו את
החומריים, דהיינו, מתחילה מחיה הנפשות עם כל משיגי החומריים, ואחר כך מעביר אותם
המומין מן נפש החיה, דהיינו, שמהפכם מצורה גשמית לצורה חומריית (אולי צ"ל נפשית/
שכלית), נמצא שהכל יודעים שזו היא ממש נפש המת שנתהפך לתחיה עולמית, ונמצא שאפילו
המשיגי הגוף אינם לריקות והעדר, כי המה ממש קיימים לעד ולנצח, אלא שמתהפכים לצורה
האמיתית שאין בה כלל ממשיגי הגוף, והבן ודו"ק[3].
ובזה מובן החרוז 'יכין רשע וצדיק ילבש - תחת אשר עינו, וככלותו להכתיר
את הצדיק - רעתו תאכלנו'[4],
דהיינו כנ"ל, שלולא נפשות המתים, לא היה נודע לעין מי הוא מכתיר זר תפארה על
ראש הצדיק, ונמצא ששבח כל עטרותיהם שבראשיהם עולה מצורה החומרית ביחד עם התהפכותה לנפשית,
אם כן אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה (בבא קמא לח, א), והכל עולים בקנה אחד.
סדר התיקון
מתחילה היו המחשבות עושים פעולות בכח, שאותן הפעולות הוטבעו בכח
בהבריאה, והמה כל המציאות שבבריאה הזאת, כמו האש והמים והארץ וכל צבאיה וכו', ואז
התעלמו המחשבות ויצאו כחות הבריאה מכח אל הפועל, וזה ענין בי"ע בכל שליטתם.
ובבא התיקון, נתגלו אותן המחשבות מחדש על אותם הפעולות שנתגלו גם כן כמותם בסוד
'וראו מי ברא אלה' (ישעיה מ, כו), ואז עולם חדש ראיתי וכו'. וזה ענין 'עִילַּת הָעִילּוֹת לָא נָחִית יִחוּדֵיהּ עָלֵיהּ עַד דְּיַהֲבִינָן לֵיהּ בַּת זוּגֵיהּ'[5]
(תיקוני זוהר חדש טו, ד), כי 'משפטי ה' אמת צדקו יחדו' (תהלים יט, י).
ועניין התעלמות מחשבותיו והגלותם במשך זמן משוער, הוא כדי ליתן
להפעולות שנתחדשו מן הכח בהמחשבות שיהיו פועלים מה שבחוקם לפעול, דהיינו, כח האש
וכח המים וכו' וכח אריה וכח שור ונשר וכו'. ולאחר זה, כשמתגלים גם כן כח מי ברא
אלה, נמצא שכל הבריאה הנוכחית מושפעת בגאון ותפארת.
ואם לא נתעלמו הספירות מתחילה, לא היתה יוצאת כל הבריאה אל הפועל,
והיו נשארים רק בכח.
בנין האדם ויצירתו
[1]כפשוטו,
הפסוק עוסק באדם שעם מותו מתהפך לחומר, אך בתחיית המתים חוזר לחיות בלבושיו.
ע"פ מפרשים. וכאן מפרש באופן אחר.
[2]
עי'
מאמר מג בטעם הדבר שהעבודה ניתנה בגוף העומד לביטול.
[3]עי' עוד
בהקדמה לספר הזוהר אות כח שמאריך בביאור הענין שעתידים המתים לקום במומם.
[4]איוב כז,
יז: "[רשע] יכין וצדיק ילבש". חבקוק א, ד: "רשע מכתיר את
הצדיק". ועי' פנים מסבירות ענף א אות י: "כל הענין של הקליפות, שהמה
באמת רק שומרים לקדושה, אלא כל עוד שהענינים מצויים במהלך דרך תיקונם, אז 'רשע
מכתיר את הצדיק' והס"א מסבבת על הקדושה כמו קליפה הסובבת על הפרי, שבזה נשמרת
הקדושה שבסוף דבר יבואו לשורשם בתכלית
הגדלות והנקיות". עש"ה באריכות (מובא בספר במאמר מבוא אות מג).
[5]סיבת
הסיבות, לא יורד היחוד עליו, עד שיתנו לו את בת זוגו. עי' ביאורו במאמר מבוא אות
נב.
[6] עי' בראשית רבה יד, א: "אדם הראשון שהיה גמר חלתו של עולם...
כאשה זו שהיא משקשקת עסתה במים ומגבהת חלתה מבנתים, כך בתחילה 'ואד יעלה מן הארץ
וגו' ואחר כך 'ויצר ה' אלקים וגו'".
[7]זוהר
תרומה אות תשב, וז"ל בהסולם: "מהו שמים. הוא אותיות אש ומים. ששיתף אותם
יחד, ועשה שלום ביניהם".
[8]ישעיה
יג, יב: "אוקיר אנוש מפז ואדם מכתם אופיר". ועי' בהסולם פרשת בלק אות
תלד ש"כתם אופיר" הוא התמעטות המלכות לנקודה מכח גילוי מידת הדין דמלכות
דמנעולא.