השלמים
מזדקקים לגדל הבנים
(שנת
תרע"ט)
יש צדיקים
שאינם משגיחים כל כך על בניהם לגדלם ברוב טוב ולהצילם מכל פגע רע, כי אומרים שעובד
ה' צריך רק להתאמץ לעבוד כשור לעול וכחמור למשא.
אבל
השלימים, נראה שמזדקקים מאד לבניהם ושמים עיניהם בם תמיד להחזיקם ולגדלם בשמחה
וטוב לבב, ומקרא מסייע להם 'למען ירבו' וגו'.
ושמעתי מספרים על היהודי הקדוש[1]
שעיקר אחז דרכו להשגיח בעינא פקיחא על בנים שנולדו לו, וכל כך היה זה חביב בעיניו
עד שמסר נפשו עליהם תמיד. ואולי שזה פירוש הפסוק (משלי כג, כד) 'גיל
יגיל אבי צדיק'.
וחסד
ואמת לאחוז בשני המדות הנ"ל כל אחד ואחד בזמנו. וזה ענין שנאמר (בראשית יח, יט) 'כי ידעתיו למען אשר
יצוה את בניו ואת ביתו', והבן. וזה 'אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי
זיתים סביב לשלחנך' (תהלים קכח, ג), דהיינו שניהם ביחד, והבן. וזה ענין 'גדול
הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים' (ברכות ח, א), והגם ש'אשה יראת ה'
היא תתהלל' (משלי
לא, ל),
מכל מקום היא הנותנת חוב קדוש להסתכל על יציר ידיו ולהנות מיגיע כפו.
ועי'
בזהר חדש (בלק
אותיות כט-מז) בהאי
גברא שעכו"ם גזל ממנו ארנקי שלו עם מעותיו, והתפלל לפני השם יתעלה: אתה ידעת
שאינני צריך כלל לארנקי דכספא, והראי' מבוררת מאליו כי זכיתי לו, שאלמלא נצרכתי לו
לא היה זכיתי בו מעולם, ואם כן כדאי אנכי להתפלל לפניך השב לי את ארנקי דכספא, כי
יש לי אַבָּא וְאִמָּא סָבִין וְלֵית
לִי
בְּמַאי
לְפַרְנֵסָא
לְהוֹן
(-יש
לי אב ואם זקנים ואין לי במה לפרנסם). ולא עוד, כי הופקד גַבָּאִי
(-אצלי)
צרור חָדָא
דְּכַסְפָּא
לִמֶעְבַּד
חופה לכלה, והם מונחים גם כן באותו ארנקי, אבל לדידי איני חייש כלל, עיין שם שנענה
תיכף ומיד כי הנחש בעצמו הרגו לאותו עכו"ם, ע"ש וכו'.
וזה
ענין גם כן שאמרו להלכה (יבמות סה, ב), שאפילו אשה שאינה מצווה על פריה ורביה,
אם אמרה 'בָּעִינָא חוּטְרָא
לְיָדָאִי
וּמָרָא לִקְבוּרָתָאִי'
שומעין לה, ועי' פרש"י שם,
שזה ענין לפרנס אבא ואמא סבין וחופה לכלה. והבן.