הנה ידעת שכל הנברא הוא רק הכלי, ושורשו הוא
הרצון לקבל שבנו, וצורה זו אינה נצחית אלא זמנית, כדי להפכה לצורה נצחית, דהיינו
בעל מנת להשפיע.
ומכאן שכל נצחיותינו וישותינו אינם אלא בשלילת ישותינו, כי צורת השפעה באה לנו רק אחר השלילה של קבלה לגמרי.
ולפיכך תמצא שהכל ניתן לנו בשלילה, כי ניתן
לנו שכל המחייב אותנו להשיגו ית', אבל אנו נשללים, ולית השגה תפיסא ביה כלל.
[הג"ה: שהרי הבריאה שלא ניתן לה דעה, אין לה שלילה
זו, ומה יתרון האדם על הבהמה שניתן לו הדעת. אין זה אלא שניתן לו שלילה ... כי
הילד, הנה מחשבה שכלית הא' שלו – אם לא נתייתם בינתיים – היא הכרת שורשו, ונשלל
ממנו לגמרי].
ניתן לנו חיים המחייבים אותנו להתענג, ולבסוף
מלא יסורים ומכאובים.
ניתן לנו הרגש של נצחיות, ולבסוף הננו כצל
עובר ואיננו.
ניתן לנו רצון לקבל - להיות ולקנות רכוש,
ולבסוף אנו וכל רכושינו מבוטלים כאפס וכלא היו.
ניתן לנו תענוגים, ו'יש לו מנה רוצה מאתיים'
(קהלת רבה א, לד), ושוב שלילה.
ומכאן שלא באנו לעולם הזה, רק
כדי להשיג השלילה, ולהחליט עליה מדעתינו. ושורש כל השלילה, הוא לשלול הרצון לקבל
שבנו לגמרי ולבא לרצון של השפעה, ואז מתהפך השלילה להיות חיוב ומשיגים היישות.