תוכן

באופן כללי יש להבחין בעולם ג' דברים:
א) הבורא.
ב) הנבראים.
ג) הטוב ועונג מה שהבורא נותן להנבראים. ומבחינה זו אנו מבחינים עולם א"ס ממלא כל המציאות, אין שם ראש וסוף. ושם אין עוד מקום לעבודה, כי אין מה להוסיף.
המקבל הראשון, המכונה מלכות, (בא) חשקה בהשתוות הצורה, ואמרה שלא רוצה לקבל באופן כזה שהיא תהיה המקבלת. ונעשה צמצום א'. ועל בחינה ד' זו נעשה ריבוי עולמות והפרצופים ונשמות ומלאכים. כלומר שמבחי"ד נעשו שורש לכל הקלקולים ומקום לתיקונים, מה שלא היה מטרם שיצאה בחי"ד, היינו שהמלכות המכונה מקבל לא רצתה לקבל על בחינתה.
והיות שהכלי קבלה החדשים, המכונים בעמ"נ להשפיע, מתיחסים להנברא, לכן זה הולך באיטיות, היות שהולכים נגד הטבע, כלומר נגד הרצון לקבל, שיצא מהבורא, שהתחתון כן יקבל. לכן הרצון בא מצד הבורא, ועם רצון הזה כולם רוצים להשתמש, כרצון להשפיע, וזהו כל העבודה שלנו, שאנחנו צריכים ללכת נגד הטבע מה שהבורא ברא.
וגמר התיקון נקרא בזמן שהרצון לקבל הכללי יתוקן בעמ"נ להשפיע, אז אין כבר עבודה.
נמצא שיש רק ד' בחינות:
א) בורא.
ב) נבראים.
ג) המתנה שהבורא נותן להנבראים.
ד) הנבראים רוצים לתת להבורא.
נמצא היגיעה היא מפני שצריכים לעבוד נגד הטבע. משא"כ בהרצון לקבל שבא מצד הטבע, שהוא מצד רצונו להטיב לנבראיו, לכן ע"ז אין מה לעבוד. אלא העבודה היא רק על הרצון להשפיע.