שכר הנשמות בעולם הבא עד כמה שהמוח מסוגל לדמות לעצמו, הוא מעין אור
הנמשך מהשי"ת אל הנשמה, שהנשמה נהנית ומתענגת ביותר בהשגתה את אור ההוא.
וחוק טבעי הכרחי הוא שיש לו להמשיג השתוות עם הדבר המקובל והמושג לו,
שהשתוות הזו היא הנותנת לו את מדת התענוג או סבלנות בלי תענוג או בלתי סבלנות
לגמרי, שהשתוות הגמורה מביאה את העונג הגדול ביותר, והשתוות הממוצעה מתקבלת בסבלנות,
והבלתי השתוות מביאה לנו האִי סבלנות, דהיינו היסורין.
ואם אנו מניחים שתענוג הנשמות לעולם הבא הוא האור המושג לה
מהשי"ת, אז מחויבת הנשמה המשגת להמצא בהשתוות הגמורה להאור הנמשך
מהשי"ת.
והתקרבות להרוחני מובנת בהשוואת הצורה, והריחוק מהרוחני מובן בהשתנות
הצורה, למשל, כמו האהבה בין בני אדם שנמשכת מקרבת הדעות והשנאה מהתרחקות הדעות,
והאהבה מקרבת האנשים זה לזה, והשנאה מרחיקתם זה מזה בלי שום חשבון עם ריחוק המקום.
כן האדם הרוצה לקבל הטוב מהשי"ת הוא מוכרח להתקרב אליו כדי
שיקבלו, והוא מחויב להשוות צורתו להשי"ת, כי אז קרוב אליו. וכל עוד צורתו
משתנה, נמצא מרוחק מהשי"ת, ובדומה לקבלה גשמית שאי אפשר לקבל זולת בקרבת מקום
אל הנותן, כן מוכרח להשתוות הצורה להשי"ת.