תוכן

ענין התפילה 'ותצילנו מדין קשה' (ברכות השחר): דאין אדם מתנועע את עצמו בלי התעוררות במוחו, דהיינו שצר לו המקום וכדומה, וזה נקרא 'דין' או 'משפט'. והדין הזה מתגלה בתנועות אבריו. ואם אדם מזיז אבריו בלא משפט, אלא על פי דימוי את עצמו לאדם אחר, הרי זה מעשה קוף ולא הדר לו.

וזה סוד השגחה פרטית לכל טעמיה. שנוּתן לו משמים איזה דין ומשפט במוחו, שעל ידו מתנועע ממקום למקום באורח שכל. אלא שיש לך אדם נכוה בפושרין, ויש לך אדם שאינו נכוה אלא בחמי חמין, ולכן אין המשפטים והדינין שוים לכל, כי תלוי במזג האדם. וזה ענין התפילה 'ותצליני מדין קשה', דהיינו שתטיב מזגי להכוות בפושרין, או תתן לי דעת ובינה יתירה שאבין ע"י קלוּת להתנועע למקום שאתה חפץ.

אבל נמצא גם כן מי שאינו נכוה אפילו בחמי חמין ואינו מרוצה להזיז את עצמו ממקומו, וזה על ידי נפילתו ברשת אדם בליעל שהוא כח טומאה שמכחיש פמליא של מעלה. כי הגם שבמשפט מוחו מחויב לתנועה, אבל כח שטות של אדם בליעל פועל עליו, ולזה אין שום עצה אלא בהתבוננות גדול בתורה ותפילה.

וזה סוד 'מסבב כל הסיבות ועילת כל העילות'[1]. שזה נפעל בסבות בעלמא, וזה נפעל בכח עצום בתורה דלעילא ועיון תפילה, כי נלחם באדם בליעל, וביחוד עצום בעילת כל העילות ניצל הימנו.

*

נוסח אחר:

אין לך תנועה באדם שלא תבוא מכח מחשבה, דהיינו מכח המשפט שנגזר בהמחשבה (ועל דרך: מחשבה, רצון, פעולה) שצר לו המקום או רואה מקום הרווחה וכדומה, עושה התנועה. ותנועה בלי מחשבה מעשה קוף הוא (שהוא ברצון להדמות על כל פנים). ולכן מתפללין (ברכות השחר) 'ותצילני מדין קשה', כי מהשגחתו ית' לשלוח דינים במחשבה, אשר הדינים ינענעו אותו ממקום למקום עד המקום שבו בחר ה' לשכן שמו שם. אלא יש לך אדם שנכוה בפושרין וכו', ויש לך שאינו נכוה להרגיש אלא בחמי חמין, שאין הדינין מנענעין לאדם לפי מהותם דהדינין, אלא לפי טעם הרגשתם באדם לפי מזגו. ובאמת השוטה אינו מרגיש, וכל הבחן נמדד בערך גדלות דעת, ש'אם אין דעת הבדלה מנין' (ירושלמי ברכות ה, ב). וז"ש 'ותצילני מדין קשה', כלומר, שתחונן אותי בינה יתירה להבחין בדינים קלים ולהכוות בפושרין, ואל תצריכני לחמי חמין, ואהיה מקלי התנועה להתנועע למקום הנרצה. וסיבת הסיבות נקרא בדינים קלים, ועילת העילות בדינים קשים ותקיפין.