[1] עולם מלשון העלמה. עי' הערה הבאה.

[2] סנהדרין צז, א: "אמר רב קטינא שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב". ועי' ברכת-שלום שמעתי (מאמר סז): "'עלמא מלשון העלם, שאז בזמן העלם יש התנגדות ואז שייך מקום עבודה... וחד חרוב – היינו שתחרב ההעלמה ואז אין כבר עבודה". עי' גם מאמר פד כעין זה.

[3] בראשית ב, ב-ג: "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו".

[4] עי' ספרא דצניעותא אות ח, וז"ל בהסולם: "ששת אלפים שנה שהעולם עומד תלויות ונמשכות בשש תבות הראשונות שהם 'ברא אלקים את השמים ואת הארץ' (בראשית א, א), השביעי שהוא בינה הוא עליהם, שמתגבר בלבדו, דהיינו המלה בראשית המוקדמת להם. ונחרב הכל בי"ב שעות, שכתוב 'היתה תהו ובהו' וגו'. השלשה עשר, יקים אותם הי"ב שעות ברחמים, ומתחדשים כבתחילה, וקמים שוב כל אלו הששה". ויעויין שם בהסולם שמבאר באורך, שבשיתא אלפי שני נמשכין המוחין ע"פ תיקון העולם בשיתוף מידת הרחמים בדין, והמוחין הם מהבינה וחסרי מלכות. והתיקונים מהבינה נרמזים בי"ב תיקוני דיקנא והמלכות נרמזת בתיקון הי"ג. "ובאלף הז' יחרבו כל אלו המוחין הנמשכים מן י"ב תיקוני דיקנא, שזה סוד חורבן העולם שיהיה באלף הז'", כי תבא שליטת המלכות שהיא תיקון הי"ג.

[5] שנים עשר לחמים. היו בבית המקדש על שולחן לחם הפנים, ונהוג ע"פ האריז"ל לברך על י"ב לחמים בשולחן שבת.

[6] ע"פ איוב לז, יב. וברש"י: "והוא - הממונה. מסיבות מתהפך בתחבולותיו - של מקום. לפעלם - של גשמים, לפועל המוטל עליהם לעשות אם טוב ואם רע מתהפך במסיבות הרבה, כאותו ששנינו, הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בראש השנה ופסקו להם גשמים, לסוף סרחו, לפחות מהם אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, אלא הקב"ה מורידם שלא בזמנם ועל ארץ שאינה צריכה להם, ועתים לטובה כיצד וכו'".