תוכן

יש הבחן לראיה והשגה כללית להשגה פרטית. השגה כללית נקרא, שבאופן כללי הוא משיג את הדבר.
למשל כשאדם רואה מרחוק עיר גדולה וראה מרחוק שאנשים מסתובבים בעיר, ורואה סמנים של בתים, זה נקרא ראיה כללית, היינו שכל הפרטים נכללים בעיר.
זאת אומרת אפילו אחר כך כשמתקרב להעיר, ונכנס בתוכה, ורואה כל פרט ופרט בפני עצמה, היינו היופי של העיר, צורת הבתים, והגנים, והמגדלים, ועושרה של העיר, יש לה הרבה בתי חרושת, והרבה חנויות, מלא כל טוב מכל מיני סחורות, שישנם בעולם, הרבה בנקים, ואופי של האנשים, אנשים טובים ורעים, חכמים ועמי הארץ, יופי של אנשים קטנים או גדולים וכדומה - אבל מכל מקום לא ניתוספו לו על הכלל שום דבר, היינו שמרחוק היה ראה עיר, וגם עכשיו.
וכששואלים אותו, אפוא היית, הוא משיב להם, אני הייתי בעיר, היינו הן מרחוק והן מקרוב, הכל היא אותה עיר. ורק התועלת הוא מהפרטים, שיש לו עכשיו ההתפעלות ממה שראה בתוך העיר, מה שלא היה לו מקודם. הגם כשהיה מחוץ לעיר, היה יודע שיש הרבה פרטים, מכל מקום ההתפעלות לא הייתה לו. כשהיה בעיר היה לו היכולת להנות מכל הפרטים, מה שאין כן מהכללות של העיר לא היה יכול להנות. היוצא מזה, שהשגה פרטית הוא עיקר הנאה והחמדה, שמביא לו, חיות מזה שנודע לו הפרטים, מה שאין כן מהכלל. ודבר זה נוהג בכל מצב ומצב, בין לטוב ובין לרע, כי בזמן שרואה איזה מצב של רע באופן פרטי, אז הוא מתפעל מהרגש הרע, ויש לו האפשרות לתקנו, שהרגשת הרע מביאו לידי גלוי כוחות נעלמים שמוציאם לפועל, ומטכס עצות עמוקות, איך להנצל מהרע.
וכמו כן ממצב טוב, אעפ"י שבאופן כללי הוא יודע, שיש לו כל טוב, מכל מקום הרגש וההתפעלות כמה שיכול ליהנות אין לו, מסיבה שחסר לו הפרטים מכל הדברים. ולכן אין הוא יכול לתת השבח וההודאה לה', כמה שצריך לתת.
והיות שעיקר גדלות האדם תלוי בהשגותיו, ולאין השגה לאדם רק בזמן אם הוא נותן ההלל וההודאה לפי ערך ההשגה שנתנו לו, לכן הוא צריך להשתדל בכל פעם להכנס לתוך הפרטים, בכדי שיוכל להתפעל מהפרטים. ויהיה לו היכולת לתת השבח וההודאה הראוי, ואז הוא יעלה מעלה מעלה.