תוכן

ב"ה,... תמוז, אפר"ת
כתיב "בן חכם ישמח אב". פירש: הנה עיקר "עבודה" לבורא ית', לעבוד אותו שלא ע"מ לקבל פרס, כי אז נקרא בחי' בן. היינו כי החילוק בין "עבד" "לבן" הוא בזה – שעבד נקרא בעת שאינו מכיר למי עובד. כן בדרך העולם הוא שאינו מכיר למלך, ואינו עובד אותו מאהבה עמו. כי אם הוא נושא בעול המלך, וכך עובד אותו בלי ראיה ואהבה כלום.
ומחמת זה נמצא שאינו עובד ועושה שיהיה למלך נ"ר ממנו, כי אם מחמת שכר. ובעת שאין לו שכר, אינו רוצה לעבוד אותו. ובזה נדחה מפני המלך, כי קשה לו לעבוד בלי שכר. וזה הוא בשביל שלא הכיר היטב בטוב המלך, ואינו יודע שהמלך עצמו אינו צריך כלום, כי אם לבעבור הטבת עבדו ומשרתיו. אבל סובר שהמלך נצרך בשוה עם עבדיו, ולכן בעת שעומד בצערו, ורואה שאין המלך עוזר לו, סובר שהמלך אינו רוצה בו ועזב אותו. ובשביל זה נופל מעבודתו.
נמצא שמלת "פרס" סובלת ב' פירושים: לשון "חצי" ולשון "שכר", ובאמת שניהם אחד הן. כי מחמת זה שעומד בצער ואינו רואה שכרו, מפסיק עבודתו מעתה, ואינו רוצה לעבוד יותר. ונמצא עומד "בחצי עבודה", ומזה אינה נשלמת כולה ונגמרת.
וגם מחמת זה בעצמו נקרא "עבד" בדלות, היינו שעבד צריך לשים עין שלו על זה, ועיקרו הוא לעבוד להתפשט כבודו ית' בכל אבריו, שעומדים עד עתה בבחי' דלות, כי זה עיקר העבודה לאדם, בעת שגופו עומד בבחי' דלות, שאינו רואה כבודו ית' בהתגלות, אז צריך לעבוד להתגלות, להתפשט כבודו יתברך, שיהיו כולם כל אבריו ומחשבותיו ורצונותיו יודעים ומכירים שאין כח אחר בעולם נמצא, כי אם הבורא ית'.
ובחי' "בן" נקרא בעת שהכיר מכבר ומבין כבודו ית' היטב, ואז נעשה לו הבורא ית' כמו אב, שהבן הכירו מכבר שאביו הוא, ולכן כל עיניו של בן זה וכל כחו כלתה לאביו להשפיע לו נ"ר. ממילא אפילו בעת מקרה לו צער, שחולף ועובר על "בן" בזמן, ואביו אינו בשמחה מזה הצער, ולכן רוצה "הבן" לשמחו בדברים, ומרצה אותו לשמחו, ואומר לאביו – שמכל זה הצער שיש לי, אין לי שום יסורין וכאב ממנו, כי אם מזה גדל צערי הרבה – שכל רצוני ועיני כלתה אליך לשמחך, שאתה תהיה בשמחה. ובעת שאתה מביט אל צערי, בוודאי גם אתה בצער ממני, זה לא אתאפק להביט כך שכבוד אביו לא יהיה בשמחה, ומחמת זה התחיל הבכיה משניהם, עד שנתערב באחד, ונעשתה נחמה אחת.
וממילא נמצא שבחי' "בן" הוא מבין היטב בכבוד אביו, ולזה כל רצונו להשפיע נ"ר לאביו, ואינו עובד לעצמו כלום. וגם אינו לחצאין, כי גם בעת צער עובד אמיתי, כי מרצה את אביו בדברים, ונגמרת העבודה בשלימות נ"ר, כי עובד בבינה ובידיעה יתירה, ומכיר את אביו בדעתו. לכן בן הוא לשון מבין, וגם לשון בו נון, היינו, התפשטות "הנון" שהיא הדעת להכיר את קונו.
אמנם העיקר הוא לכלול בחי' בן בבחי' עבד ביחד. היינו אפילו בעת שעומד בבחי' "דלות" גופו, ואז צריך להתפשט ולהתגלות כבודו ית' לכל אבריו, מ"מ בעת הזאת וביחד עמו יכול לכלול בחי' "בן" בזו "הידיעה", ושבזה עצמו שעוסק בהתגלות כבודו ית' לכל גופו בזה יהיה נ"ר לבורא ית', שיהיה כי אם לשמו ית' גם בעבודה זו, ובדלות הזה והבן. ונמצא שיכלול "הידיעה" שהיא בחי' "בן", שמבין ומכיר את אביו עם עבודתו שעובד אז "בדלות" גופו, להתפשט בו, שיהיו כולם יודעים מכבודו ית', ודלית שום מקום פנוי מיניה ית' וית', ושבזה יהיה לבורא ית' נ"ר. ונמצא שבעבודתו זה הוא נקרא בחי' משפיע נ"ר לבורא יתברך, ולא לעצמו כלום. ולכן "בן חכם ישמח אב", שעיקר החכמה לשמח את אביו, שמשפיע לו נ"ר תמיד. ובכל עת אפילו בעת שעומד בדלות גופו, עובד כך בבחי' משפיע ולא מקבל, ונמצא שהעבודה נשלמת ונגמרת כולה ולא לחצאין והבן.