תוכן

ב"ה א' חקת ד' תמוז, אפר"ת
כתיב (ישעיהו נ"ה א'): "למה תשקלו כסף בלא לחם, ויגיעכם בלא לשבעה". זה שנאמר (שם ה'): "הן גוי לא תדע תקרא, וגוי לא ידעוך, אליך ירוצו למען ה' אלקיך, ולקדוש ישראל כי פארך".
פירש: הנה זה ידוע, שעיקר "העבודה" לבורא ב"ה, שעליה אמר הכתוב "לעבדה", אינה נשלמת בחי' "עבודה" אך ביחד עם "ולשמרה", כי זה נתלה בזה. היינו, הגם שעיקר "עבודה" תלויה "בלב", ששם דרים כל מיני "רצונות" וכל מיני "החמדה" באים מן "הלב", כמ"ש "הלב חומד". נמצא שהוא עיקר "העובד" וחושק "בתשוקה" להיות כולו לה', ונקרא "צדיק". מ"מ המלחמת עבודה אינה נגמרת עד "ששומר" את "השכל" שלו, שמשם באה בחי' "שמירה", מחמת שהשכל של אדם הוא "הרואה" תמיד שיהיה על צד היותר טוב, כמ"ש "העין רואה". כי "שכל" נקרא "עין האדם", והוא שומר אותו מכל רע, שלא יכשל.
ונמצא שמבין שניהם – "הלב והשכל", נגמרת עבודה שלימה לה'. כי מחמת זה "ששומר" את שניהם להיות עומדים בשוה ממש, ואינו נוטה לשום צד יותר מחבירו, המלחמת "עבודה" יוצאת ונגמרת לשלום. ולכן צריך להרגיש תמיד בבחי' "קו הישר", שלא להטות אף על "נקודה דקה".
וזה שכתיב: "למה תשקלו כסף בלא לחם", היינו, כי כסף הוא בחי' "תשוקה" "ורצון", שכוסף תמיד לעבוד לבורא ב"ה. אמנם ממנו בעצמו אין בו שום מלחמה, כי אם בחינת "תשוקה" תמידית בלא הפסק. ונעשה "תוחלת ממושכה מחלה לב", וזה בלא "לחם" שרומז למלחמה. ונמצא שבלב בעצמו אין בו שום עבודה שלימה, כי אם בחי' "תשוקה רבה". ונמשך ממנו שיבא מזה לגשמיות ביותר, כי הגוף רבה עליו ומבטלו כולה, והבן.
וכן "בשכל" עצמו גם כן לא טוב, כי בחי' "שמירה" לא נעשית כראוי ממנו לבדו, כי "עיני השכל" תמיד מצפות לפעול ולהשכיל, ולהיות נמשך ונפעל ההשכל ממנו. ואינו עומד אף רגע אחד פנוי, וממילא מחמת זה תהיה לו "יגיעה" "ועבודה" תמיד בלא שום "שבעה", כי תאוה שלו גדולה, ואינו יכול להיות שבע, כי אם על רגע אחד. ובזה "עבודת המלחמה" רבה עליו ומבטלו, "והשמירה" לא נעשית. ועל זה אמר "ויגיעכם בלא שבעה", שאך "היגיעה" בלא שום "שביעה".
אמנם העיקר מן האדם שרוצה לעשות נ"ר ליוצרו תמיד, הוא להעמיד שניהם בשוה ממש, בלא שום נגיעה לצד אחד יותר מחבירו. ובזה "העבודה" "והשמירה" נעשית ונגמרת.
ולכן "הן גוי לא תדע תקרא", כי "הגוי" שנקרא "לא תדע", שרומז לבחי' "אמונה" "וחכמה", ובא מן "לב" האדם, ששם עיקר העבודה מחמת כל הרצונות שכלולים בה, זה "תקרא" לך.
"וגוי" "לא ידעוך" הוא בחי' "השכל" אדם, שרוצה תמיד להשכיל בשכל שלו, ושידע מכולם בבינה יתירה וברורה, ותמיד אינו בשביעה, וזה "לא ידעוך" – שעומד בתאוה לדעת. "אליך ירוצו", היינו שתקרא את שניהם ותעמידם בשוה זה כנגד זה, ותביט על זה תמיד שלא להטות לשום צד, ואז "למען ה' אלקיך ולקדוש ישראל כי פארך", היינו שבזה יהיו שניהם "מוכנים" בבחי' "פאר" לה'. ומזה יכול ליתן נ"ר לבורא ית', ונגמר "לעבדה ולשמרה" בשוה ממש, והבן.